תמונות מהפתיחה 11.12.2020 ימי קורונה פתיחה עם מסכות
על התערוכה
בתערוכה – חֵיק הָאֵם הַנֶּעְדָּר –מוצגות יצירותיהן של שתי אמניות בנות קיבוץ המקיימות ביניהן מירווח ושיח בין-דורי. חמש עשרה שנה חלפו משנת 2005 עת הוצגה בתל אביב התערוכה החשובה ורחבת ההיקף "לינה משותפת – קבוצה וקיבוץ בתודעה הישראלית " באוצרות של טלי תמיר. תערוכה שהעלתה על סדר היום את הילדוּת בחצר הקיבוצית, בחינוך המשותף. במהלך שנים אלו יצאו סרטים, ספרי פרוזה ושירה, ופרקי מחקר רבים אשר הרחיבו את מנעד הקולות ונקודות המבט בנושא. לאחרונה אנו עדים לגל שני של שיח ויצירה אותו מובילות דור חדש של נשים יוצרות באמנות, בספרות, במוסיקה ובמחול, אשר חוזרות גם הן אל מרחב הילדוּת ומחפשות בו את 'מפתחות' חייהן, את תחושת הגוף המפציע במרחב הַיַּלְדִּי. הן חוזרות ותרות אחר אמהותיהן הנעדרות ושואלות ובודקות את השלכת הדברים על האמהוּת שלהן. בכך הן מעמיקות ומוסיפות מרקם ותוכן, לשיח נפתח ורב דורי זה.
גם תערוכה אינטימית זו חוזרת לשאול ולחשוף את יסוד הערך ונוכחות 'הקבוצה' כמרחב התחנכות והגשמה, כאפשרות המבשרת עתיד משוחרר מתבניות מסורתיות ובורגניות של התא המשפחתי. עתיד המבקש להחליף את המשפחה הביולוגית במשפחה אידאולוגית-רוחנית. להשתחרר מהכוחות המעצבים של קשרי הדם.
אב- ילד/ה – אם. האם ניתן להחליף מסגרת טבעית זו באחרת?
להתכחש לפוטנציאל החד פעמי של יחידה זו?
ובהעדרה, מהן ההשלכות והמשמעויות הנגזרות מכך- עבור הילד/ה? האם? האב?
'החינוך המשותף', בו התחנכו שתי האמניות המציגות בתערוכה, היה חלק משמעותי בארגון החיים הקיבוצי אשר ביקש ל'שחרר' את הנשים מתפקידן המסורתי ( גידול וחינוך הילדים) ובכך לאפשר להן לקחת חלק בכל ענפי העבודה והחברה באופן שיוויוני. הילדים רוכזו בבתי ילדים ע"פ קבוצות גיל, בלב הקהילה – כּפְרִי של שותפות וכוח עתידי מלכד. החינוך המשותף שאף לתת מענה שיוויוני לכל ילדה וילד. את האִמהוֹתֹ החליפו 'מטפלות' שהוכשרו והוסמכו לדבר. את הוריהם הביולוגים פגשו הילדים לזמן קצר, בשעות אחה"צ, בין ארבע לשמונה בערב עת הגיעה שעת ההשכבה בבית הילדים. כפועל יוצא של תפיסה זו נשללו מהמשפחות אפשרויות כגון; חיים בבית משותף, לינה בסמוך לילדים, רחצה, האכלה, השכבה והשקמה, רגעי שיח אינטימיים, טיפול בזמן מחלה, הבחנה ברגעי משבר או רגעי נוכחות פשוטים של שיגרה.
על האמניות ויצירתן
שרון רשב"ם פרופ – (נ.1967) – בת קיבוץ גבעת חיים איחוד, חוזרת אל רגעי הבדידות שהתקיימו בחצר המשותפת. בעבודותיה היא שוזרת בקו, שוב ושוב, את ילדי המשק המתרוצצים חופשיים במרחב. הם קרובים לאדמה, עירומים , מלאים בגופניותם התמה, מתבדרים ברוח, עטופים האחד באחרת ובתוך החוויה המבקשת להיות הרמונית- חוויה של קבוצה וטבע, משוטטים בכאב ומבקשים אחר קירבת אם מייחדת, עוטפת, מנחמת.
עידית לבבי גבאי – (נ. 1953) – בת קיבוץ מרחביה, בוחנת כיצד משתקפים בחייה הפנימיים עקבות ילדותה. לאורך השנים היא מחפשת ומבקשת לסמן פרטים ומרחבים שהכילו וקיימו את חיי היום יום בקיבוץ. את העדר 'חֵיק הָאֵם' היא משליכה על חפצים ומבנים של החצר הקיבוצית אותם היא מטעינה בתחושה גופנית מודחקת. עם השנים הפכו אלו עבורה לסמלים המייצגים הווית חיים כוללת, שלדבריה היא כה טעונה, נפרטת ומתרחבת בתוכה שכמעט ואיננה ניתנת לתאוּר והשגה.
תחושות, זיכרונות, שאלות ורגשות אלו מתנסחות ונבדקות במסע היצירה האישי של כל אחת מהאמניות בשפתה היחוּדית מתוך כאב ופליאה ורצון להעמיק שיחה, הבנה ושיתוף, בחוויה קיומית-אנושית זו ביחס למשמעות "ניסיון החזון הקיבוצי-קבוצתי" ותוצאותיו.
" יש דברים שמבינים רק עם הזמן. המילה 'אמא' מעלה בי תמיד דמעות. דמעות על האמא שלא הייתה לי ועל האמא שיכולתי להיות ולא הייתי מספיק. "
אוריין צ'פלין, ארבע שעות ביום, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2020
…………………………………………………………………………………………………………………………
כְּאֵב הָאִמָּהוֹת / שרון רשב"ם פרופ
הִשְׁאַרְתְּ אֶת לִבֵּךְ
בַּחֲדַר הַתִּינוֹקוֹת
וְהִתְרַחַקְתְּ בִּצְעָדִים מְהִירִים.
לִבֵּךְ עַל חֲדָרָיו נִמְתַּח,
עַד שֶׁאִיֵּם לְהִקָּרַע,
בִּזְמַן שֶׁחֲסִידוֹת תּוֹעוֹת
חָגוּ מְבֻלְבָּלוֹת בַּחֲשֵׁכָה,
כְּשֶׁהֵן תָּרוֹת אַחֲרֵי הַבֶּכִי שֶׁנּוֹתַר
חֲסָר מַעֲנֶה, וְעַתָּה הוּא נִקְרָשׁ לְאִטּוֹ,
תָּלוּי עַל צַמְּרוֹת הָעֵצִים.
אַתְּ מִתְרַחֶקֶת, בְּעוֹד יָד זָרָה מוּשֶׁטֶת
אֶל יַלְדָּתֵךְ שֶׁהִשְׁאַרְתְּ שְׁכוּבָה
בְּמִטָּתָהּ הַקְּטַנָּה בַּפָּעוֹטוֹן.
וְכָל אִי-מַהוּתֵךְ הִיא נְקֻדַּת כְּאֵב אִלֶּמֶת,
לָנֶצַח תַּהֲלֹם בָּךְ,
כְּמוֹ חוֹר בַּלְּבָנָה.