2000 | עידית לבבי גבאי

2000

לבבי גבאי, זמן בתנועה, 2008, שמן על בד, 30X80

לבבי גבאי, שתי מגבות וחרחבינה מכחילה, 2009, שמן על בד, 60X80

לבבי גבאי, מגבת מטבח כחול אדום, 2008, שמן על בד, 60X50 , אוסף פרטי

לבבי גבאי, שתי מגבות מטבח, 2008, שמן על בד, 60X50

לבבי גבאי, מגבת מטבח על גשר צר , 2008, שמן על בד , 60X50 ס"מ

לבבי גבאי, מגבת מטבח ושתי צלקות, 2008, שמן על בד, 30X40 , אוסף פרטי

לבבי גבאי, זוג וחבילת קש, 2007, 40X30

לבבי גבאי, שמש ופרח, 2008, שמן על בד, 30X25 ס"מ אוסף פרטי

לבבי גבאי, ללא כותרת, 2008, שמן על בד, 30X25 ס"מ

לבבי גבאי, איקס אדום, 2006, שמן על בד, 30X40

לבבי גבאי, שמש וצלקת, 2007, שמן על בד, 40X30 ס"מ

לבבי גבאי, שמש, 2007, שמן על בד, 40X30 ס"מ

נדוניה, מתוך: חדר האוכל כמשל, 2009

עידית לבבי גבאי, חדר הפוך (חוץ), מיצב, 2005, בתערוכה הקבוצתית 'לינה משותפת- קבוץ וקבוצה בתודעה הישראלית'

לבבי גבאי, חדר הפוך (פנים), מיצב, 2005

'חדר הפוך' ( פרט=שמש)

'חדר הפוך' ( פרט = פה)

'חדר הפוך' ( פרט מרכזי), 2005

'חדר הפוך' ( פרט= מדפים)

'חדר הפוך' ( פרט = קולבים)

לבבי גבאי, שתי מגבות מטבח, 2000, שמן על בד 40X30 ס"מ אוסף מוזיאון חיפה

לבבי גבאי, מגבת מטבח ודגל, 2001, שמן על בד , 40X30 ס"מ

לבבי גבאי, מגבת אדומה ( בשר) , 2007, שמן על בד, 40X30

לבבי גבאי, ארבע מגירות, 2001, שמן על בד, 30X40

לבבי גבאי, מגבת מטבח ים תיכונית,1999, שמן על בד, 40X30 ס"מ אוסף פרטי

לבבי גבאי, מגבת מטבח ים-תיכונית, 1999, שמן על בד, 60X80 באוסף מוזיאון חיפה

לבבי גבאי, מגבת וענפי זית, 2004, שמן על בד, 70X50, אוסף המשכן לאמנות בעין חרוד

לבבי גבאי, מגבת מטבח וחרחבינה מכחילה, 2008, 50X70 אובל

לבבי גבאי, מגבת מטבח עם כנפיים קטנות, 2008, שמן על בד, 20X30 (אובל), אוסף פרטי

לבבי גבאי, מגבת מטבח עם קשת לבנה, 2008, שמן על בד, 20X30 ( אובל) אוסף פרטי

עידית לבבי גבאי, דגלים, 2000, שמן על בד, 30X40 – אוסף פרטי

לבי גבאי, דגלים ומזבח, 2003 , שמן על בד 39X40 ס"מ

לבבי גבאי, דגלים בצומת מתנופפים ברוח 1999 שמן על בד 40X30 אוסף פרטי

לבבי גבאי, שמש ושני פסים, 2003, שמן על בד, 30X40

לבבי גבאי, ללא כותרת, 2003, שמן על בד 30X40 ס"מ

לבבי גבאי, דיוקן עצמי , 2006-7, שמן על בד , 50X60 ס"מ

לבבי גבאי, עירום על יד החלון, 2008, 40X30

לבבי גבאי, צעד אחד, 2008, 40X30

לבבי גבאי, צעד אחד, 2008, 40X30

לבבי גבאי, שתי שמשות, 2001, שמן על בד, 40X40 ס"מ אוסף פרטי

לבבי גבאי, חלוצות וזרים , 2003, שמן על בד, 50X70_ אוסף יד יערי GH

לבבי גבאי, שמש הפוכה, 1999, שמן על בד, 20X20 ס"מ אוסף פרטי

לבבי גבאי, שמש הפוכה ושיבולים, 2003-5, שמן על בד 70X50 ס"מ

יעקב נאבק עם המלאך 2006 שמן על בד 60X80

יעקב נאבק עם המלאך בחצר מרחביה 2009 שמן על בד 70X50

יעקב נאבק עם המלאך 2004 60X50

יעקב נאבק עם המלאך וכנפיים כתומות 2006 שמן על בד 40X30 אוסף המשכן לאמנות בעין חרוד

לבבי גבאי, שער, 2004, שמן על בד,40X40 ס"מ אוסף פרטי

לבבי גבאי, מקור החסידה, 2006, שמן על בד 30X40

לבבי גבאי, שער, 2005, שמן על בד, 60X50

לבבי גבאי, מקור החסידה, 2009, שמן על בד, 25X30

לבבי גבאי, צלקת, 2007, 30X20

לבבי גבאי, קולב וצלקת, 2006 , 30X20

לבבי גבאי, אאגאפנטוס, 2006, 30X20

טקסט זה פורסם לראשונה בעלון המכללה האקדמית באורנים

'מה נשמע' – דצמבר 2000

בעקבות דיונים שהיו בנושא זה במכון לאמנות

אמן/מורה

בראשית הדברים ברצוני לקבוע:

האמן – אמנותו היא הוראתו
המורה – הוראתו היא אמנותוגם אם הגדרות אלו נראות פשוטות כדאי לדקדק בהן.תחילה אתבונן בפעולת האמן והתחוללות היצירה:האמן – הוא אדם שבחר כצעד ראשון להתנתק מהחברה, להסתגר בדלת אמותיו ולפנות אל עצמו.
הוא יוצר 'אובייקט' שיקרא להלן – יצירת אמנות.

נסיבות ההזמנה ,במקרה זה ,הן צורך דחוף וחירות אישית.
היצירה נוצרת בתנאים של ריכוז אישי מיוחד והתבודדות מסויימת.
היא הופכת ל ' אובייקט ' עצמאי חדור צורה ותוכן.
לאחר שנוצרה שואף האמן לתת ולהחזירה אל החברה האנושית שתשא אותה
ותעניק לה משמעות אל מעבר למגבלות הזמן.

יצירות המופת הן שמובילות את ההתפתחות הרוחנית/מוסרית
ועל כן יש להבין את האמנים הגדולים כ- מורי דרך… ובכך הוראתם.

אמשיך ואתבונן בפעולת ההוראה:

המורה – הוא אדם שבחר להיות מעורב בחברה ובקהל.
פעולתו היא פעולה ישירה על מאזיניו ומתחנכיו.
פעולתו זו מותנית בד"כ בקיומם של צורות ממסדיות כגון; בתי ספר,מכללות ואקדמיות
בהן ישאף להשתלב .
התלמיד הוא במרכז כוונתו של המורה המבקש להפכו לשותף ולהחדיר בו את רוחו וידיעותיו .
בתנאים הנכונים הלמידה היא יצירה משותפת של המורה ותלמידיו.
גם המורה שואף לתת חיים עצמאיים לתלמידו.

המורה נותן חיים ומשמעות לתלמידיו כפי שהאמן נותן חיים ומשמעות ביצירתו.
התלמיד הטוב הוא זה אשר ישא את הידע והרוח אל מעבר למגבלות הזמן.

גם המורה וגם האמן הם מנהיגים טבעיים. שניהם מונעים ע"י דחפי פעולה שיש בהם מחקר האדם ואמונה בכוח התפתחותו.

בחשיבה מערכתית ,לכל אחד מהם תפקיד חשוב במסגרת הרחבה שנקראית – יצירת תרבות.

מכל הנאמר לעי"ל אם כן מי הוא האמן / מורה?

האמן/מורה – הוא אדם שבחר לפעול בשתי הדרכים גם יחד.
הוא מחלק את זמנו וכוחו בין ההתייחדות האישית ויצירת ה 'אוביקט' האמנותי
לבין הפגישה הבלתי אמצעית , אנושית וישירה עם תלמידיו.

האם הוא משלם מחיר על כך ? ..או.. שהוא בונה לו קהל בדיבור ישיר.

ובואו נחשוב יותר רחוק….. באקדמיה העתידית יהיו לאמנים "סטודיות " שיוכרו כ"מעבדות מחקר" ובאקדמיה זו יתהוו ויתרחשו תהליכי יצירה של אמנים ותלמידיהם…

עידית לבבי גבאי

נובמבר 2000
קרית טבעון

30 לגלריה בכברי / דברים בפתיחת התערוכה / עידית לבבי גבאי

10.2.07

'כברי – מקום של אמנות '
המשוררת מאיה בז'רנו אמרה פעם במפגש עם סטודנטים באורנים;
ש'השירה מתחילה בחושך'.

יתכן שגם האמנות הפלאסטית מתחילה בחושך אך נדמה שהיא נמשכת יותר
אל החלל והאור המלא.

איפה ומתי מתחילה האמנות בקיבוץ כברי ? …

מדברים היום רבות על חזרה ל'ארון הספרים היהודי..' אך סיפורה של אמנות
ישראל קשור דווקא ביציאה מן הארון. ביציאה מהטקסט והספר אל המרחב,
אל השדה,אל ההר והגיא, אל הנשימה, אל חום הגוף, אל התנועה, הדמיון,
והיצירה באוויר הפתוח.

את ההתפתחות והפריחה של האמנות בישראל ניתן להשוות במידה מסויימת
לתחייתהשל השפה העברית. אולם במקרה של האמנות הפלאסטית הנס
והמאמץ הוא גדול יותר. בהעדר כל שורש גלוי של תרבות חומרית היה צורך;
גם ללכת אצל הגויים אך גם לבוא אל 'צופן הארץ' וללמוד סודותיה…וכך ללמוד
וללמד את 'ההברות הראשונות' של שפה העתידה לצמוח במקום.

במבט חוקר על התהוותם של מוקדי תרבות ניתן יהיה תמיד להבחין בנוכחותם
של כוחות גלויים וכוחות סמויים.

הכוח הגלוי הם האמנים ויצירתם – מורי ומורות הדרך,
שבאותות ובמופתים מסמנים את הכיוון.

אך ליצירותיהם לא יהיה כל ערך לו לא צומח לצידם 'הכוח השקט'.
הכוח הסמוי, המתבונן. אם לצידם לא תהיה 'קהילה' הקולטת את האותות, מאמצת,
מנכסת ומעניקה להם משמעות.

מה הופך קיבוץ ל'מקום של אמנות' ?

לא אמן או שניים 'משוגעי הכפר' אלא קהילה המכריזה על עצמה שהאמנות היא
'שפת המקום', 'הגידול החקלאי' שלה, ההתמחות ומקור החיים שלה.

האם מקרה הוא שכל אלה מתקיימים בכברי או שיש פה זימון אנושי מיוחד?

באופן אישי הצגתי פעמיים בגלריה בכברי; פעם ראשונה תערוכה בתחילת
שנות ה-80 כאמנית צעירה, באצירתן של עפרה רעיף ויעל אלבוים ופעם שניה
בשנת 2000 באצירתה של דרורה דקל .

במשך שנים לא מעטות הייתי נוהגת לקחת את תלמידי שנה א מאורנים
למסלול 'הכשרה' ראשון – לגליל המערבי. היינו מתחילים מלוחמי הגיטאות
במפגש עם משה קופפרמן, אח"כ ממשיכים לאבי הורוביץ לגלריה. משם לכברי
לביקור ומפגש עם יחיאל שמי, משם לסדנת ההדפס, בה היינו מקבלים הסבר
והדגמה מעפרה רעיף, ומשם לגלריה למפגש עם דרורה דקל.
בקיצור ובלי הרבה מלים, וכמו שאמרתי ב'אותות ובמופתים', בסיור אחד מרוכז,
הנחתי לתלמידי את היסודות ונתתי להם את הרמזים לגבי המרחבים ו'עומק השדה'
של האמנות שבו גם הם יוכלו לצעוד בעתיד.

תרבות היא מערכת.

חברה יכולה להעיד על עצמה שיצרה תרבות אם התהוו וחברו בה כמה תנאים;
מבני חומר, רוח ודעת מורכבים, המקיימים ביניהן דיאלוג ומקום מפגש ודיון.
אם נוצרו בה 'צורות משוחחות' –
שמתוכן עולים ונוצרים הקודים המשותפים והטקסטים המכוננים.

מערכת תרבותית היא תמיד מעגל דינאמי בו מעורבים:
אמן – אוצר – סוחר – אספן – מבקר – עיתונאי – מורה – חוקר – לומד – קהל –
כל אחד ותפקידו במערכת … וחוזר חלילה…

"רומזים לנו שיש סקס אחר" – אמרה לנו יונה וולך בשנות השבעים של המאה העשרים –
ואני אומרת לכם שיש טקסט אחר – הטקסט החזותי הפלאסטי.
אבל את הטקסט הזה צריך עוד ללמד וללמוד …ולהמשיך ליצור, לשמר ולחדש …
ולפתח כשפת המקום ומורשתו התרבותית.

המשורר מאיר ויזלטיר כתב: " שירה היא נשיקת האקלים, הלשון, האמת "

דומה שבכברי נוצרו התנאים ל'נשיקה' כזאת.

30 שנה לגלריה בכברי … נקודת עצירה, ספירת מלאי ואולי גם זמן לשאול שאלות
חדשות ולרענן את המבט.

ברכות לכולכם ועד מאה ועשרים……

משה יצחקי

מה הציור לְךָ *

רוּחַ מְרַחֶפֶת, אַדְמַת הָעֵמֶק נָעָה
זְהַב חַמָּה אַדְווֹת הַקַּשׁ, תְּלָמִים
חוּמִים, עַרְסַל גַּלִי אוֹצֵר הֵמְ-יָהּ
לוֹחֵשׁ קוֹלוֹת מִקֶּדֶם, דָּמַם נִגּוּן עַתִּיק.
מַעֲרִיב הַיּוֹם, נוּמָה, נוּמָה עֵמֶק, עַל פְּנֵי
שָׂדוֹת גּוֹוֵעַ שִׁיר וְהַצִּיוּר לְךָ תִּפְאֶרֶת.

מִי יָשִּׁיר יָם הַדָּגָן כְּשֶׁהַשֶּׁלֶף מִתְנוֹעֵעַ
בְּשׁוּלֵי שָׂדֶה כִּסֵּא עָיֵף, חֲלוּץ יוֹשֵׁב
וְאָקוֹרְדְּיוֹן מְלוֹא יָדָיו, אֵי הרוּחַ מְרַחֶפֶת
בְּאָקוֹרְד אַחֲרוֹן, אֲדָמָה חַמָּה פּוֹעֶרֶת
לוֹ שָׁמַיִם רַחֲמָהּ עוֹרֵג לַחוֹרֵשׁ וְלַזּוֹרֵעַ,
אַךְ יָדָיו צְנוּחוֹת מִכְּבָר, רַק מָדוֹנוֹת,
אָמָזוֹנוֹת בְּנוֹת הַכְּפָר זוֹרְעוֹת דִּמְעָה,
קוֹצְרוֹת רִנָּה. נוּמָה, נוּמָה עֵמֶק,
הַצִּיּוּר לְךָ מִשְׁמֶרֶת.

הָרוּחַ מְלַטֶּפֶת רְגָבִים, שׁוּלֵי שִׂמְלָה
נָעִים, בֵּית הַתֹּרֶף מִתְקַדֵּשׁ בְּשִׁיר
צֵל דּוֹהֵר בָּאֹפֶל , קוֹלוֹת הָאֲדָמָה
קוֹרְעִים בְּאָזְנַיִם שֶׁחָרְשׁוּ, עוּרָה
עוּרָה עֵמֶק. הֲיָבוֹא הַבֵּן לְסַפֵּר וּלְשַׁמֵּשׁ
בְּעוֹנָתָהּ? בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה הָרוּחַ
מְלַחֶשֶׁת, אֵלִי מְצַיֵּר

* השיר נכתב לנוכח ובהשראת הציור של אלי שמיר

ערב- שיר ערש לעמק

גליון 9 עמוד 8

…………………………………………………………………………

מירה טנצר

כִּי מִי בּוֹכֶה בִּגְלַל הַר

תָּמִיד הַכַּרְמֶל יָרֹק בְּחַלּוֹנִי,
אֲפִלּוּ בַּשָּׁנָה שֶׁל הַשְּׂרֵפָה הַגְּדוֹלָה
כְּשֶׁכָּל הַמְּחָטִים הִשְׁחִירוּ
וְאֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ אֳרָנִים בּוֹכִים.

לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁהָאֲדָמָה תִּתֵּן אֶת עַצְמָהּ
בְּכָזוֹ קַלּוּת.

הָעֵינַיִם שֶׁלָנוּ הִתְמַלְּאוּ דְּמָעוֹת
וְאָמַרְנוּ שֶׁזֶּה מִפְּאַת הֶעָשָׁן

כִּי מִי בּוֹכֶה בִּגְלַל הַר,
וְעוֹד אִם יֵשׁ לוֹ אֶרֶץ מִשֶּׁלוֹ.

אַחַר כָּךְ,
שָׁנִים אַחַר כָּךְ,
כְּשֶׁכְּבָר הִפְסַקְנוּ לְסַנֵּן מִלִּים מִבֵּין הַשִּנַּיִם
כְּנִבְגָּדִים,
כָּתַבְתִּי עַל שְׁבִיל נָחָשׁ
וְעַל מַצַּע כָּבוּל
וְשֶׁהָעֵצִּים הָיוּ בְּגִלּוּפִין

כִּי מִי כּוֹתֵב עַל אֶרֶץ,
וְעוֹד אִם יֵשׁ לוֹ בְּגִידָה מִשֶּׁלוֹ.

גליון 9 עמוד 16

…………………………………………………………………………

יעל גלוברמן

ובכל זאת

וּבְכָל זֹאת
אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּכָל מִי שֶׁמִּתְקרֵב מַסְפִּיק
לָגַעַת בְּפָנֵינוּ, נוֹתְנִים לוֹ לְמַשֵּׁשׁ
אֶת הַתִּקְוָה הַיְּשָׁנָה שֶׁמְּחַכָּה
מִתַּחַת לַלֶּבֶד הַמְּרַפֵּד אֶת עַפְעַפֵּינוּ,
מְצַפִּים בַּחֹשֶׁךְ שֶׁיָּסִיר
אֶת הָאָבָק שֶׁנָּח עַל שִׂפְתּוֹתֵינוּ
וְיִּמְתַּח אֶת מֵיתְרֵי הַקּוֹל,
כְּמוֹ מְכַוֵּון פְּסַנְתֵּרִים.

חוֹל מְכַסֶּה לְאַט
אֶת חָרְבוֹת הָאַהֲבוֹת שֶׁבְּלִבֵּנוּ,
נֶעֱרָם מְעַט מְעַט,
מְעַמְעֵם אֶת הַתַּוִים.

תִּלֵּי תִּלִּים,
אֲנַחְנוּ מְיַחֲלִים לְמוּסִיקָה.

מתוך הספר אותו הנהר פעמיים

גליון 9 עמוד 76

………………………………………………………………………..

מאיר לבבי (ליובלסקי) – 1901-1964

ציוני דרך
1901 – נולד בסרהיי, ליטא.

1920 – עולה לארץ, חלוץ ראשון מעירו. נפרד מהמשפחה.

האב- יהודה. האם- רבקה, אחות ואח- נספים בשואה.
האחות הצעירה – מאשה ליובלסקי, לימים לאסקר,
ממיסדות קיבוץ תל עמל.
עם עלייתו ארצה מתגייס לגדוד העבודה ע"ש טרומפלדור.
ראש הקבוצה הליטאית.
בעבודות כביש טבריה- טבחה פוגש את מי שתהיה אשתו לעתיד
ואם ילדיו, סוניה (שרה) לבית שטוק
(אחותם הבכירה של דב סדן, אומק, שילק וניסן).

1922 – עובר לירושלים. לומד בבצלאל; ציור, פיסול וסיתות אבן.
מחליף את שם המשפחה מ-ליובלסקי ל- לבבי
בעצת ידידו יצחק בן צבי. מאיר וסוניה נישאים.

1924 – הולדת הבת- אוכמא.

1925 – הולדת הבן – אמניהו.

שותף בפעילויות האמנותיות בירושלים. בתערוכות במגדל דוד.
מצטרף לפסל מלניקוב בהקמת 'הסטודיה החופשית'.

1926 – סוניה והילדים מצטרפים לקיבוץ בהרצליה – לימים הגרעין
שיקים את קיבוץ מרחביה. מאיר מצטרף שנה מאוחר יותר.

1927 – הקיבוץ בונה את מחנהו על חוף הים בבת גלים.
72 חברים. 3 ילדים.

1929 – עליה לישוב קבע במרחביה אשר בעמק יזרעאל.
מאיר משמש כמזכיר הראשון.

1938 – לימודי הוראה בתל אביב. קשר אישי עם המורה והחוקר
י. מרגולין אשר לימים יפקיד בידיו את צוואתו.

מורה ומחנך לילדי מרחביה.

1944 – אסון גדול פוקד את המשפחה עם מותה של הבת – אוכמא,
המשרתת במצרים במסגרת הבריגדה הבריטית.
קברה נמצא בבית הקברות האנגלי בהליופוליס, קהיר.

1947 – נישואי הבן – אמניהו – לבחירת ליבו – יהודית לבית פירסט.

1948 – הולדת הנכדה – אוכמא (ע"ש הדודה ז"ל)
ואחריה יבואו – עידית, עומר ושירלי ( אותה לא זכה להכיר)

1960 – מקבל סטודיו מהקיבוץ וחוזר לעסוק באמנות.

1964 – 5 לדצמבר ל' כסל"ו תשכ"ה – עובר משבר. שם קץ לחייו.
נקבר באדמת העמק- במרחביה.

מאיר לבבי – מכתב לבתו אוכמא בת ה-14
נשלח מסמינר המורים בתל אביב למוסד משמר העמק 25.3.1938

המכתב המקורי, שני עמודים, נמצא בארכיון משפחת לבבי
……………………………………………………

אוכמא בתי, שלום לך וברכה לך!
שימחת אותי, אוכמא בתי, במכתבך; מכתב קצר כתבת לי ובחיפזון-

"בין הזמנים" ובכל זאת למדתי ממנו הרבה: הצלחת במלים מספר

לבטא הרבה- הרבה.

מתוהו ובהו של חומר מחשבות ורגשות יצרת מחשבה וביטאת רגש.

ואם יצירה כאן- הרי בנין כאן,הרי סדר כאן. בגרוּת קראתי בשורותיך

המועטות וחתירה אל גרעינו, אל מקורו של דבר.
ואני אומר לך , אוכמא בתי, חזקי ואמצי!– ולשאלתך לאמנות בקבוץ:
שאלה גדולָה שאלת, בתי, ובמקום כאוּב לי נגעת.

הרבה התחבטתי בשאלה זו. נסיון אל נסיון צֵרפתי ורחוק אני עדיין מפתרון.
האמנות מודדת מִדָתַיִם למִדָּה: " אם תעזבֶהָ יום יומַים תעזבךָּ ".והנה מועמד האמן, חבר הקיבוץ בפני שאלת הזמן לעבודת האמנות,

זמן פיזי- שעתיים , שלוש יום- יום. ולכאורה נראית דרישתו של החבר

מן הקיבוץ כקטנה; מה הן 2-3 שעות לקיבוץ?

אבל, אוכמא, זכרי שחברים וחברים בקיבוץ, ולכל אחד דרישות.

ונראה להם להרבה חברים שגם הם היו ברצון עוסקים באמנות.

אם לא באמנות הציור, הרי יש מוסיקה, יש ספרות ובאמת?….נו,
ואין לבטל כלאחר יד את הכסף: כסף לצבעים, כסף לבד, כסף לגבס

ועוד… ועוד … נו?…

ואני חשבתי לי פעם ואני עוד חושב עכשיו שרק בעלות בידי האמן,

חבר הקיבוץ להפוך את האמנות ל'ענף מכניס' תפתר השאלה.
ואפשרי הדבר: הן מוכרים בכל זאת תמונות!ועל העבודה הפיזית- כפי שהבינות יפה וכתבת- אין לוַתֵר.

כי ראה ראיתי את מצבו של הח' [חבר] שאינו עובד בין העובדים:

אין אוהבים אותו !!

ועם כל זאת, אוכמא, לא ויתרתי עדיין, ומאמין אני שתבוא גם

שעת האמנות שלי, יודע אני שרגש אמת לאמנות מפעמני.

שמחה את, אוכמא, לבוא לתל- אביב ולהתראות איתי.

גם אני מתגעגע אליכם, ילדים, ומקוה להתראות אתכם

בחג הפסח במרחביה. בבית.

אני אהיה בימי הפסח בבית. וכמובן שהייתי רוצה להיות אתכם

כל ימי שהותי בבית. והנה את רואה שזה לא מסתדר.

הן את ואמניהו כנראה נוסעים לתל אביב.

– חדשות – אצלי אינן. לומד אני.

כתבי אוכמא,
והיי ברוכה כברכת אביך אוהבך ודורש שלומך כל הימים
מאיר לבבי

שלום לך , אמניהו בני!
מחכה אני למכתבך
והיה ברוך כברכת אביך אוהבך ודורש שלומך כל הימים
מאיר לבבי

מאיר לבבי

כי אדם לעמל יולד
ובני רשף יגביהו עוף
[ איוב ה' ז']

החברה

לא המתיק לך שדי ידעתי
בתענוגות בני אדם לא הטבלת
צרור העמל על שכמך נטלת
לכבדו, לגדלו לא הרגלת

בחְמֹר בך דמך, דם אבוֹת וצעיר
ונוף מולדת לך נגלה והבהיק
סערו הרוחות, בני שטנים השתוללו
עלי קצף משברים נעת והרחיק

בהשמע קול הלמות עלי גלים במולדת
עלי אבני קודש אבנים מלֻבנות
פטישך עם מחצצים אחוז שתי ידיך
השמיע קולו: הִבּנות! הִבּנות!

בקרא לך מטבח, בהגיע תורך
ידעת מה עליך ותבשלי המרק
ובעַלעִי הנזיד ובאָכלי הירק
בא בעצמַי הלחם…ולא רק…

בערכך חצות, בחלבך הפרות,
קול זילוף בוקע האפלולית, הדממה,
הידע הלז בלוגמו נוזל הלבן
משקה פלאים הוא שותה: חלב ונשמה.?!

בקום צר השמיד ולנפש זמם
בין שומר ומגן עמדתך כבשת
ואדע נאמנה: חזק המבצר:
הָאצלנו מרוחך מעֹז לבשת.

ברֹן בך דמך בבשל הפרי
ילדת בניך כלדת הגואל:
ותאמרנה עצמותיך אמֹר ורנן:
" אשה אני! ואם בישראל!"

ובבוא שעה, שעת אי רצון
כשחלל הלב, ריק ואין כל-
למפלט למקלט את חשה מהר:
"ברוך אתה העמל! ברוך…העול!

יקרת לי, חברה, שבעים ושבעה!
מה..פנים עדנו…מה יד ענֻגה..!?
כשדה נעבד, חרוש וזרוע
יהרו פניך, יציצו קמט ערוגה

ומה אגיד לך, מה אספר יקרה:
מבניך יקום משורר ישיר הגיגיך:
רנן עז ישמיע רנן האישה והאם!
ומלאו פניך נהרה, ומצאת תקונך.

מרחביה 15 פברואר 1937

המגירות מלאות מדי

אביבה לורי / מוסף הארץ 19.5.1995

עידית לבבי, אמנית ולשעבר מורה לחינוך גופני, חיה בקריית טבעון ומרגישה בגלות. המולדת שלה היא מרחביה, בקצה האחר של העמק, המקום שהיה פעם קודש הקודשים של השומר הצעיר. שם חי סבה מאיר, צייר ופסל, חברו-יריבו של מאיר יערי, ושם חי אביה, אומניהו, סמל הצבר השרירי החדש. עבודותיה של עידית, שתערוכתה נפתחה השבוע, הן ניסיון אובססיווי לפענח את הטרגדיה של משפחתה

מגירות הילדות של עידית לבבי גבאי נמצאות בקיבוץ מרחביה. מציצים מתוכן עפרונות הציור של סבא שלה, וגם סודות, גדולים וקטנים. עידית לבבי בת 42, והיא תופשת את יצירתה כניסיון עיקש להבין את הכוחות שעיצבו את דרכה. יש לה רגשי אשמה, היא אומרת, כמו לרבים מבני גילה שמשתייכים ל"עוזבי ארץ הקיבוץ". במקרה של עידית לבבי לא מדובר בסתם קיבוץ, אלא באחד האתרים המיתולוגיי ם של השומר הצעיר, המקום שממנו היה יוצא דבר המנהיג, מאיר יערי. עזיבתה של עידית את ארץ הקיבוץ היתה מלווה שינוי חד בדרך החיים שהותוותה לה מילדותה. כמו אביה, כוכב הכדורעף של שנות ה-50, הצבר שהיה הגשמה מושלמת של חזון היהודי החדש, השרירי, החליטה להקדיש את חייה לחינוך גופני. אחר כך עברה מהפך: המעבר מחינוך גופני לאמנות מפורש אצלה כהתחברות מאוחרת למסר שקלטה מסבה מאיר לבבי, חלוץ ואמן. חלק מכריע בחיי הסב היה מאבק בין צו התנועה לצו הלב. בעבודותיה עידית לבבי ממיינת את הזיכרונות, מנסה להיפטר מהפחדים, מתחשבנת עם הקיבוץ. תערוכת הציורים שלה – "עיניים של חלוצה", נפתחה השבוע בגלריה "הקיבוץ" בתל אביב.

הבנתה של עידית לבבי את עברה מגיעה עד תחילת המאה ומשתרעת על שלושה דורות. החוליה הראשונה היא סבא שלה, מאיר לובלסקי, שעלה בתחילת המאה מליטא. "סבא למד בחדר מגיל שלוש והיה עילוי וניבאו לו קריירה רבנית. אבל הוא מרד בהורים שלו, והיה החלוץ הראשון שעלה מאותה עייירה". מאיר לובלסקי הלך לגדוד העבודה, היה גם בביתניה עלית, סלל את כביש טבחה טבריה. ותוך כדי עבודה בזפת התאהב בסוניה סדן (אחותו של הסופר וה מבקר דב סדן), שהיתה לאשתו. אבל יותר משהיה לובלסקי חלוץ היה אמן. הוא עזב את גדוד העבודה ועבר לירושלים, לללימודי אמנות בבצלאל. בשנים 1925-1922 למד שם, מראשוני התלמידים במוסד. האמנות הארצישראלית היתה אז אקדמית, נאיווית ואותנטית. בכל ציור כמעט היה אפשר לקבל תפריט קבוע: שמש במדבר, שני גמלים ועצי דקל ברקע. גם לובלסקי הלך בתלם וצייר שמש, גמלים וחלוצים קודחים. אבל בנוסף לציור למד שם גם מקצוע. "באותה תקופה בבצלאל למדו מקצוע. סבא למד סתתות, בנה בתים ועשה עליהם תבליטים. עד היום יש בחיפה בתים עם התבליטים שלו. חוץ מזה הוא למד גם פיסול וציור והיה מקורב מאוד למייסד בצלאל, בוריס שץ". שני בניהם של מאיר וסוניה לובלסקי נולדו בירושלים, במבנה השייך לבית הספר. לבתם הבכורה קראו אוכמה, מלשון אוכמנייה (מין תרגום של צ'רנה, "שחורה" בפולנית). לבנם, אביה של עידית, קראו אומניהו. לובלסקי היה בטוח שאומניהו הוא המקבילה העברית-חילונית המוצלחת ביותר לדמותו התנ"כית של האמן בצלאל. הגרעין הראשון של קיבוץ מרחביה התגבש על חוף הים בבת גלים ב-1920. ב-1929 היתה העלייה על הקרקע. לאמנות לא היה מקום באו תן שנים בחברה הקיבוצית, החברים היו עסוקים בעיקר בהשמדת שרידי הגלותיות. בין השאר ביערו את השמות שהביאו מ"שם". מאיר לובלסקי הפך למאיר לבבי. בגיל 64 שלח מאיר לבבי יד בנפשו.

עידית לבבי אומרת שלקח לה שנים עד שאזרה אומץ לחזור לקיבוץ, לחטט בארכיונים ולהתחקות אחר תולדות המשפחה ובעיקר אחר הסיבות שהביאו את סבה למעשה. סבא שלי לא היה אידיאולוג, היא אומרת. הוא היה אמן והומניסט. מלבד הכשרון שלו באמנות פלסטית היה גם איש עט, ידע לכתוב ואהב לכתוב. שנים אחדות היה המתעד הרשמי של הקיבוץ, ובזכותו יש היום בארכיון מרחביה יומנים שמשחזרים את עליית הגרעין הראשון על הקרקע. עידית לבבי: "הם כנראה ידעו שהם בונים עולם חדש, כי כל הזמן דאגו לתעד את מעשיהם ואת השיחות שניהלו, תוך כדי העלייה על הקרקע". בין העלייה לקרקע להתאבדות התרחשו כמה דרמות, בחיי מרחביה ובחיי משפחת לבבי. במלחמת העולם השנייה הצטרפה הבת אוכמה לבריגדה, ונהרגה בתאונת דרכים במצרים. לאמה סוניה ניתן לעלות על קבר בתה במצרים רק לאחר יותר מ-30 שנה. "אבל אני רוצה לדבר קודם על סבא שלי ועל המסרים שהקיבוץ העביר", אומרת עידית לבבי. "באותה תקופה בארץ, ובקיבוץ במיוחד, כשהמדינה נלחמת על חייה, אנשים התביישו להגיד שהם ציירים. לצייר זה היה כמו להתבטל. במרחביה זה היה נחשב פרזיטיות מוחלטת". כדי לא להיחשב פרזיט, מאיר לבבי היה מורה. בשעות הפנאי רשם וצייר פורטרטים של החברים. לבבי אומרת שבין סבא שלה ומאיר יערי היו הרבה מאבקים. הם היו קטבים. לבבי היה איש רוח ויערי היה אידיאולוג, והקרע בין האידאולוגיה לרוח נפער על רקע לימודי התנ"ך. לבבי לא חשב שצריך להוציא את אלוהים מהתנ"ך. יערי לא היה יכול לעבור על כך לסדר היום. "מה זה נקרא להוציא את אלוהים? טוב, אני מדברת בעיקר על מה שקלטתי בעצמי כשגדלתי במרחביה. אני יודעת שהחלוצים מהדור של סבא שלי הגדירו את עצמם חילונים קיצונים וכל אזכור של אלוהים במובן הדתי מיסטי היה מרגיז אותם. אני זוכרת איך בשיעורי תנ"ך היינו בכוונה אומרים יהוה, כאילו משהו שקרוב לשם המפורש, כדי להפגין ולהתריס נגד התפישה הדתית המסורתית. הקיבוצניקים שמו יותר דגש על כיבוש הארץ ולימדו תנ"ך כספר היסטוריה וגבורה, אבל סבא לא הסכים ללמד ככה, להתעלם מקיומה של יישות אלוהית, למשל בהקשר של סיפור הבריאה". סופו של ה וויכוח היה שלבבי נשבר, והסוציאליזם ניצח. לתלמידים הוענקה גושפנקא להוציא את אלוהים אל מחוץ לגדר הקיבוץ. ללבבי אמרו להפסיק ללמד. הוא עבר לעבוד במסגריה.

עידית לבבי: "יש לי ממנו זיכרונות עד גיל 11, ורק לאחרונה גיליתי עד כמה הזיכרונות האלה היו גורליים בשבילי. אני עוסקת כבר 20 שנה באמנות ורק עכשיו אני רואה בבהירות את המגירות של סבא ואת העפרונות הגדולים שהוא חידד, ואת המוחקים הענקיים". בקשר להתאבדותו של סבה, לבבי זוכרת שתיקות, הכחשה ויפוי המציאות. בעיקר מפריעות לה היום השתיקות: "הוא התאבד בשנת 1964 ואני, עד גיל 27, לא ידעתי את זה בכלל. אמרו לי שמת מהתקף לב. סבתא, רק בסוף ימיה, גילתה לי שסבא התאבד. הוא רצה למות. הוא חתך לעצמו את הוורידים אבל הצילו אותו, ואז הוא קפץ אל מותו מהקומה השלישית של בית חולים עפולה". למה הוא עשה את זה? "אז לא גילו לי. הרי אני בגיל 11 לא ידעתי מה זה מוות ואף אחד לא הסביר לי, כי היה אסור לדבר על זה. אסור היה לגלות רגשנות בנוגע למוות. הם היו אלופי השתיקות. במרחביה ילד לא גדל עם המשפחה שלו ולא עם ההורים שלו. אותנו גידלו ועדות, והוועדות לא גילו לנו שיש מוות בעולם. הציונות היא חיים, לא מוות. אבל יחד עם הרצון הזה לחיים, מתברר, הם חיו חיים מלאי קונפליקטים. זאת היתה בושה וחולשה של הקיבוץ, שמישהו מקרבו התאבד. כאילו שהקיבוץ נכשל, ולא האדם שעשה את זה". מה את זוכרת מהקשר שלך עם סבך? "סבא היה המורה הראשון שלי לציור. היתה לי מחברת והוא היה מלמד אותי לצייר סוסים חורשים בשדה או את גבעת המורה. שבע שנים ציירתי את הקו הנכון של גבעת המורה. כל פעם הוא היה בא ורואה מה אני מציירת במחברת. סוס למשל, אני יודעת היום, מתחילים לצייר מהתחת. זאת אחת הצורות הקלאסיות שצריך לדעת כשלומדים לצייר. אשה עירומה וסוס. "הייתי חולה, בשבוע שהוא מת. שמו אותי באיזולציה ושכבתי לבד שלושה ימים והוא בא לבקר אותי. ואז ציירתי משהו שהצליח לי, ואמרו לי להביא את הציור לסבא לבית חולים להראות לו. אבל כבר לא הספקתי. אני חושבת שהנוכחות שלו היתה קריטית בהתפתחות שלי, ועד כמה היא היתה קריטית התברר לי ממש בשנים האחרונות. אני מבינה שהגורל שלי הוא האמנות". את מאמינה בדבר כזה, גורל? "בקטע הזה אני מאמינה בגורל. בזמן האחרון כן. השאלה מה זה גורל. אני אשה חילונית, אתאיסטית, אקסזיסטנציאליסטית, ופתאום הקטע הזה מאוד מדבר אלי. זאת באמת שאלה גדולה. יש משהו ששולט בנו מאוד חזק. הדבר הגנטי הזה שנקרא הילדות. נשאלת השאלה עד כמה באמת אתה יכול להיחלץ מהילדות שלך. אני ויתרתי על ההיחלצות, להיפך, אני לא רוצה להיחלץ, אני רוצה להתבונן בה – במבט הכי נוקב שאפשר. וזה לא קל".

אז למה הוא התאבד? "הסיבה כנראה היתה מורכבת אבל הדחיפה האחרונה היתה האטימות של הקיבוץ לצרכים שלו. סבא בגיל יותר מבוגר הצליח לחזור לאמנות. הוא קיבל סטודיו במרחק שני קילומטר מחוץ למרחביה ושם חזר לפיסול. היתה לו תוכנית לפסל מאבן בזלת של העמק את הדיוקנאות של שלושת הנשיאים הראשונים של המדינה. הוא התחיל את הדיוקן של הנשיא ויצמן וכבר עשה את התווים הגסים ועבד על זה בלילות או בשבתות כי אמרו לו 'תעסוק באמנות אחרי שעות העבודה'. ואז הוא הגיע לשלב שהיה צריך להפוך את האבן, כדי לפסל את החלק האחורי של הראש, והיה צריך להביא מנוף אבל לא היה לו כסף למנוף והקיבוץ לא אישר לו. אחרי זה הוא התאבד". בנו של מאיר לבבי, אומניהו, אביה של עידית, היה הבן הראשון של קיבוץ מרחביה. אלא שלקיבוצניקים היה מסובך להסתדר עם שם כזה, והם הפכו אותו ל"אמנה". שתי הבנות הראשונות היו אוכמה, אחותו, ורחל יערי, הבת של מאיר יערי. כששלושת הבכורים הגיעו לגיל חמש החליטה אסיפת החברים להעביר אותם למוסד החינוכי במשמר העמק. עידית לבבי: "שם גידלו את כל הילדים של העמק וניסו ליצור מהם את האדם החדש, את היהודי מהגזע האנטי-גלותי. זה היה הגורל של אבא שלי והוא הלך עם זה נהדר, מילא את הציפיות והפך להיות ספורטאי, איש הטבע, איש יפה תואר. במוסד במשמר העמק אבא היה החבר של ראומה שוורץ (לימים ראומה ויצמן), ואחר כך היה שחקן הכדורעף המצטיין של הקיבוץ ולימים קפטן נבחרת ישראל בכדורעף". תמונתו של אמנה לבבי התנוססה כפרס לילדים אספנים בחבילות של ואפלים. הילדים סחרו ביניהם בתמונות האלה, בשנות ה-50, עשר תמונות של אמנה היו שוות חודורוב אחד. כדורעף לא היה כמובן פופולרי כמו כדורגל אבל בהתיישבות העובדת היה בו משהו ריטואלי שמעבר לספורט, אומרת עידית לבבי, ולקיבוצים רבים היתה קבוצת כדורעף, "נבחרת הקיבוץ". ב-1952 נסע אמנה ללבי למוסקווה עם נבחרת ישראל בכדורעף, הוא היה הקפטן, למשחק נגד נבחרת ברית המועצות. "מאיר יערי אכל את הלב מקנאה", אומרת לבבי. "אבא שלי אמר למאיר יערי שמה שהוא לא הצליח לעשות עם הראש הוא עשה עם הרגליים. באותם ימים, להגיע למוסקווה ולראות אפילו על פלקאט ברחוב את שמש העמים היה חזון מתוק של כל מפ"מניק בישראל".

לפני שש שנים, בגיל 64, נפטר אמנה לבבי מסוכרת. "סבא שלי, שהיה איש רוח, רצה שאבא יהיה יהודי חדש, של שרירים. חקלאי יפה". ומה אבא שלך רצה שתהיי? "מה אבא רצה ממני לא כל כך ברור לי. לא ברור לי אם גידלו אותי כבת או כבן. בקיבוץ לא היתה לזה משמעות. היה טשטוש זהויות בין המינים. לא דיברו אתי יותר מדי, פשוט שלחו אותי לווינגייט. היה ברור שזה מה שאני הולכת לעשות". בגיל 22 עזבה עידית לבבי את הקיבוץ והלכה להיות מורה לספורט. אביה אמנה, מלך העמק היפה, הטביע בה את חותמו. גם היא, כמוהו, מילאה את הציפיות. "סבא לימד אותי לצייר ואבא היה במשך 12 שנה מאמן הכדורעף שלי". אחרי וינגייט ושלוש שנים בשירות קבע, כמד"סית וקצינת ספורט של חיל האוויר, המשך העיסוק בספורט נראה מסלול טבעי. המפגש של עידית לבבי עם עולם האמנות היה מוזר ומקרי לחלוטין, לדבריה. היא היתה מורה להתעמלות בבית ספר לאמנויות "ויצ"ו-צרפת" ושם נחשפה לחוט המקשר אותה אל סבה. "החלטתי שאני עוזבת הכל והולכת ללמוד אמנות. נרשמתי למכללת אורנים, ומימנתי את הלימודים מעבודה כמאמנת כדורעף".

ועזיבת הקיבוץ? "נושא העזיבה בקיבוצים הוא בעייתי. יש תחושה חריפה של בגידה בקולקטיב. כשאני עזבתי, לאבא שלי היה מאוד קשה". והיו הרבה ויכוחים אתו? "לא, לא מדברים על זה. אתה לא בא להורים שלך ואומר – 'החלטתי ללכת'. אתה הולך למזכיר הקיבוץ. בשבילו אתה צעיר חצוף שרוצה להישאר עוד שנה בקבע. אבל לפי התקנון הייתי צריכה לחזור אחרי הלימודים, כי למדתי על חשבון הקיבוץ. לא התנהל דיאלוג אמיתי. אף אחד לא הקשיב. הקיבוץ היה צמוד לתקנונים. נסגרתי בתוך עצמי, אמרתי להם 'בלי טובות' והלכתי". וההורים שלך לא ניסו לשכנע אותך. "אי אפשר להסביר את זה, למי שלא גדל בקיבוץ. הנאמנות הכי גדולה באותה תקופה של הקיבוצניק היתה למולדת, לקיבוץ ורק בסוף למשפחה שלו. ברגע שהילד שלו לא הלך לפי התוכנית, הוא לא ידע איך להתמודד עם זה. הוא נקרע בין האהבה שלו למולדת לבין הילד הפרטי שלו, עם המצוקות האישיות. במשפחה שלי לא דיברו. לא היתה קומוניקציה".

עידית לבבי כבר הציגה תשע תערוכות יחיד, במקומות שונים בארץ, והשתתפה בתשע תערוכות קבוצתיות. התערוכה החדשה שלה עשויה כולה מגבות מטבח צבעוניות. המגבות מתוחות על מסגרות והחומרים הם בדים קטנים מודבקים, פתקאות, גזרי נייר, שירים וציורים. בנוסף על ציוריה מוצגים בתערוכה שלושה ציורים של סבא שלה. הבחירה לצייר על מגבות מטבח מתקשרת לקיבוץ ולמטבח ולחדרי האוכל הקולקטיוויים. "זה מחבר אותי לזיכרונות, לסביבה הקיבוצית ולמעמד האשה בקיבוץ". וזה גם מחזיר אותה למחשבות על הגלות הפרטית שלה. סבא שלה השאיר את הגלות בגולה ולה יש גלות כאן. במרחק 20 דקות נסיעה מהבית שלה בקריית טבעון. בקיבוץ מרחביה.

מוגזם להגיד שהתערוכה מבחינתך היא תרפיה? "היא בוודאי גם תרפיה. הגולה שלי ממרחביה היא לא גולה פרטית. יש לי חברים שברגע שהתחלתי לדבר על זה, התחברו אלי מיד והתחילו לרעוד להם הידיים והרגליים. שאלתי את עצמי שאלה, בת של מי אני? של אמניהו ויהודית, בת קיבוץ או בת של מרחביה? של מי אני? עשרים שנותי הראשונות, שהיו הטוטאליות ביותר בחיי, גרמו לי להרהר בכך. עפולה, שנמצאת במרחק קילומטר וחצי ממרחביה, היתה בשבילי חוצלארץ. ממש חלום עם סוחרים וזונות. זה היה קנה המידה. זה היה המרחק בין הטוב לדקדנטי. עשרים שנה לא הכרתי עולם אחר. העולם האחר היה בגדר שמועה בשבילי. אמרו לנו שאנחנו המרכז של כל הטוב והצודק והחכם ואני גדלתי להיות ילדה גאוותנית, שחצנית, שנולדה במקום הנכון ובזמן הנכון. לקח לי הרבה שנים לערער על המושגים האלה ולהתחיל לחקור את עצמי מנקודת ראות צנועה יותר, אמיתית יותר". את נשמעת כמעט כועסת. "אולי. אני אמנם עזבתי את הקיבוץ אבל הקיבוץ גם עזב אותי. עד אז זאת היתה היישות הכי דומיננטית בחיים שלי. המושג המופשט שנקרא קיבוץ. אני אוהבת את המקום הזה ומתגעגעת אליו ואני מוכרחה לדבר על הגעגועים האלה". עידית לבבי נשואה לישעיהו גבאי, אמן, מעצב טקסטיל ומורה במכללת שנקר ברמת גן, ולהם בת ושמה אודיאה, בת חמש. הם גרים בבית קטן בקריית טבעון, עם גינת פרא נפלאה מעוטרת עצים. לבבי מורה לאמנות ומחנכת בסמינר אורנים, ועבודותיה זכו לתגובות טובות של מבקרים. בין השאר אף הוזמנה להציג בביינאלה לאמנים צעירים בפאריס ב-1982. מבקרת האמנות רותי דירקטור: "עידית לבבי היא אמנית צנועה, אמיתית, שמרחיבה ומעשירה את ה'קול הנשי' באמנות שלנו. ההבשלה שלה היתה אטית והתפתחה טוב מאוד ונכון, והעיסוק בתכנים נשיים אצלה הוא חלק מתופעה מובהקת באמנות של השנים האחרונות. זו תופעה שמקורה אינו שיקול אנליטי אלא משהו אישי, ביוגרפי. "והחשוב הוא שעידית לבבי עושה את זה באופן טבעי ואמין. אין לה בעיה להיות נשית ורכה – היא דור שני לאמניות שהפנימו את המסרים הנשיים של דור הפמיניסטיות הראשון,ובגלל שהפמיניזם הוא אצלה מובן מאליו, היא יכולה להרשות לעצמה להציג עבודות נשיות 'קטנות' בלי שמץ פתוס או הרואיות. החומרים שלה הם דברים קטנים, אינטימיים, שמתחברים לעבודות נשיות קטנות כמו עבודות בית ומטבח". בתערוכה הנוכחית ("עיניים של חלוצה") יוצג פרק ראשון מסדרה ושמה "100 מגבות מטבח". כשתושלם הסדרה היא תהיה קיר שלם שתלויות עליו 100 עבודות, עשויות על מגבות מטבח. "אני מרגישה שהתערוכה הזאת היא כמו פרק בספר, פרק ראשון.

מגבת? ככה אני מרגישה. אני קוראת היום לכל עבודה שלי מגבת גם אם אין בה מגבת".

פורסם בתאריך-19/05/1995