המגירות מלאות מדי
אביבה לורי / מוסף הארץ 19.5.1995
עידית לבבי, אמנית ולשעבר מורה לחינוך גופני, חיה בקריית טבעון ומרגישה בגלות. המולדת שלה היא מרחביה, בקצה האחר של העמק, המקום שהיה פעם קודש הקודשים של השומר הצעיר. שם חי סבה מאיר, צייר ופסל, חברו-יריבו של מאיר יערי, ושם חי אביה, אומניהו, סמל הצבר השרירי החדש. עבודותיה של עידית, שתערוכתה נפתחה השבוע, הן ניסיון אובססיווי לפענח את הטרגדיה של משפחתה
מגירות הילדות של עידית לבבי גבאי נמצאות בקיבוץ מרחביה. מציצים מתוכן עפרונות הציור של סבא שלה, וגם סודות, גדולים וקטנים. עידית לבבי בת 42, והיא תופשת את יצירתה כניסיון עיקש להבין את הכוחות שעיצבו את דרכה. יש לה רגשי אשמה, היא אומרת, כמו לרבים מבני גילה שמשתייכים ל"עוזבי ארץ הקיבוץ". במקרה של עידית לבבי לא מדובר בסתם קיבוץ, אלא באחד האתרים המיתולוגיי ם של השומר הצעיר, המקום שממנו היה יוצא דבר המנהיג, מאיר יערי. עזיבתה של עידית את ארץ הקיבוץ היתה מלווה שינוי חד בדרך החיים שהותוותה לה מילדותה. כמו אביה, כוכב הכדורעף של שנות ה-50, הצבר שהיה הגשמה מושלמת של חזון היהודי החדש, השרירי, החליטה להקדיש את חייה לחינוך גופני. אחר כך עברה מהפך: המעבר מחינוך גופני לאמנות מפורש אצלה כהתחברות מאוחרת למסר שקלטה מסבה מאיר לבבי, חלוץ ואמן. חלק מכריע בחיי הסב היה מאבק בין צו התנועה לצו הלב. בעבודותיה עידית לבבי ממיינת את הזיכרונות, מנסה להיפטר מהפחדים, מתחשבנת עם הקיבוץ. תערוכת הציורים שלה – "עיניים של חלוצה", נפתחה השבוע בגלריה "הקיבוץ" בתל אביב.
הבנתה של עידית לבבי את עברה מגיעה עד תחילת המאה ומשתרעת על שלושה דורות. החוליה הראשונה היא סבא שלה, מאיר לובלסקי, שעלה בתחילת המאה מליטא. "סבא למד בחדר מגיל שלוש והיה עילוי וניבאו לו קריירה רבנית. אבל הוא מרד בהורים שלו, והיה החלוץ הראשון שעלה מאותה עייירה". מאיר לובלסקי הלך לגדוד העבודה, היה גם בביתניה עלית, סלל את כביש טבחה טבריה. ותוך כדי עבודה בזפת התאהב בסוניה סדן (אחותו של הסופר וה מבקר דב סדן), שהיתה לאשתו. אבל יותר משהיה לובלסקי חלוץ היה אמן. הוא עזב את גדוד העבודה ועבר לירושלים, לללימודי אמנות בבצלאל. בשנים 1925-1922 למד שם, מראשוני התלמידים במוסד. האמנות הארצישראלית היתה אז אקדמית, נאיווית ואותנטית. בכל ציור כמעט היה אפשר לקבל תפריט קבוע: שמש במדבר, שני גמלים ועצי דקל ברקע. גם לובלסקי הלך בתלם וצייר שמש, גמלים וחלוצים קודחים. אבל בנוסף לציור למד שם גם מקצוע. "באותה תקופה בבצלאל למדו מקצוע. סבא למד סתתות, בנה בתים ועשה עליהם תבליטים. עד היום יש בחיפה בתים עם התבליטים שלו. חוץ מזה הוא למד גם פיסול וציור והיה מקורב מאוד למייסד בצלאל, בוריס שץ". שני בניהם של מאיר וסוניה לובלסקי נולדו בירושלים, במבנה השייך לבית הספר. לבתם הבכורה קראו אוכמה, מלשון אוכמנייה (מין תרגום של צ'רנה, "שחורה" בפולנית). לבנם, אביה של עידית, קראו אומניהו. לובלסקי היה בטוח שאומניהו הוא המקבילה העברית-חילונית המוצלחת ביותר לדמותו התנ"כית של האמן בצלאל. הגרעין הראשון של קיבוץ מרחביה התגבש על חוף הים בבת גלים ב-1920. ב-1929 היתה העלייה על הקרקע. לאמנות לא היה מקום באו תן שנים בחברה הקיבוצית, החברים היו עסוקים בעיקר בהשמדת שרידי הגלותיות. בין השאר ביערו את השמות שהביאו מ"שם". מאיר לובלסקי הפך למאיר לבבי. בגיל 64 שלח מאיר לבבי יד בנפשו.
עידית לבבי אומרת שלקח לה שנים עד שאזרה אומץ לחזור לקיבוץ, לחטט בארכיונים ולהתחקות אחר תולדות המשפחה ובעיקר אחר הסיבות שהביאו את סבה למעשה. סבא שלי לא היה אידיאולוג, היא אומרת. הוא היה אמן והומניסט. מלבד הכשרון שלו באמנות פלסטית היה גם איש עט, ידע לכתוב ואהב לכתוב. שנים אחדות היה המתעד הרשמי של הקיבוץ, ובזכותו יש היום בארכיון מרחביה יומנים שמשחזרים את עליית הגרעין הראשון על הקרקע. עידית לבבי: "הם כנראה ידעו שהם בונים עולם חדש, כי כל הזמן דאגו לתעד את מעשיהם ואת השיחות שניהלו, תוך כדי העלייה על הקרקע". בין העלייה לקרקע להתאבדות התרחשו כמה דרמות, בחיי מרחביה ובחיי משפחת לבבי. במלחמת העולם השנייה הצטרפה הבת אוכמה לבריגדה, ונהרגה בתאונת דרכים במצרים. לאמה סוניה ניתן לעלות על קבר בתה במצרים רק לאחר יותר מ-30 שנה. "אבל אני רוצה לדבר קודם על סבא שלי ועל המסרים שהקיבוץ העביר", אומרת עידית לבבי. "באותה תקופה בארץ, ובקיבוץ במיוחד, כשהמדינה נלחמת על חייה, אנשים התביישו להגיד שהם ציירים. לצייר זה היה כמו להתבטל. במרחביה זה היה נחשב פרזיטיות מוחלטת". כדי לא להיחשב פרזיט, מאיר לבבי היה מורה. בשעות הפנאי רשם וצייר פורטרטים של החברים. לבבי אומרת שבין סבא שלה ומאיר יערי היו הרבה מאבקים. הם היו קטבים. לבבי היה איש רוח ויערי היה אידיאולוג, והקרע בין האידאולוגיה לרוח נפער על רקע לימודי התנ"ך. לבבי לא חשב שצריך להוציא את אלוהים מהתנ"ך. יערי לא היה יכול לעבור על כך לסדר היום. "מה זה נקרא להוציא את אלוהים? טוב, אני מדברת בעיקר על מה שקלטתי בעצמי כשגדלתי במרחביה. אני יודעת שהחלוצים מהדור של סבא שלי הגדירו את עצמם חילונים קיצונים וכל אזכור של אלוהים במובן הדתי מיסטי היה מרגיז אותם. אני זוכרת איך בשיעורי תנ"ך היינו בכוונה אומרים יהוה, כאילו משהו שקרוב לשם המפורש, כדי להפגין ולהתריס נגד התפישה הדתית המסורתית. הקיבוצניקים שמו יותר דגש על כיבוש הארץ ולימדו תנ"ך כספר היסטוריה וגבורה, אבל סבא לא הסכים ללמד ככה, להתעלם מקיומה של יישות אלוהית, למשל בהקשר של סיפור הבריאה". סופו של ה וויכוח היה שלבבי נשבר, והסוציאליזם ניצח. לתלמידים הוענקה גושפנקא להוציא את אלוהים אל מחוץ לגדר הקיבוץ. ללבבי אמרו להפסיק ללמד. הוא עבר לעבוד במסגריה.
עידית לבבי: "יש לי ממנו זיכרונות עד גיל 11, ורק לאחרונה גיליתי עד כמה הזיכרונות האלה היו גורליים בשבילי. אני עוסקת כבר 20 שנה באמנות ורק עכשיו אני רואה בבהירות את המגירות של סבא ואת העפרונות הגדולים שהוא חידד, ואת המוחקים הענקיים". בקשר להתאבדותו של סבה, לבבי זוכרת שתיקות, הכחשה ויפוי המציאות. בעיקר מפריעות לה היום השתיקות: "הוא התאבד בשנת 1964 ואני, עד גיל 27, לא ידעתי את זה בכלל. אמרו לי שמת מהתקף לב. סבתא, רק בסוף ימיה, גילתה לי שסבא התאבד. הוא רצה למות. הוא חתך לעצמו את הוורידים אבל הצילו אותו, ואז הוא קפץ אל מותו מהקומה השלישית של בית חולים עפולה". למה הוא עשה את זה? "אז לא גילו לי. הרי אני בגיל 11 לא ידעתי מה זה מוות ואף אחד לא הסביר לי, כי היה אסור לדבר על זה. אסור היה לגלות רגשנות בנוגע למוות. הם היו אלופי השתיקות. במרחביה ילד לא גדל עם המשפחה שלו ולא עם ההורים שלו. אותנו גידלו ועדות, והוועדות לא גילו לנו שיש מוות בעולם. הציונות היא חיים, לא מוות. אבל יחד עם הרצון הזה לחיים, מתברר, הם חיו חיים מלאי קונפליקטים. זאת היתה בושה וחולשה של הקיבוץ, שמישהו מקרבו התאבד. כאילו שהקיבוץ נכשל, ולא האדם שעשה את זה". מה את זוכרת מהקשר שלך עם סבך? "סבא היה המורה הראשון שלי לציור. היתה לי מחברת והוא היה מלמד אותי לצייר סוסים חורשים בשדה או את גבעת המורה. שבע שנים ציירתי את הקו הנכון של גבעת המורה. כל פעם הוא היה בא ורואה מה אני מציירת במחברת. סוס למשל, אני יודעת היום, מתחילים לצייר מהתחת. זאת אחת הצורות הקלאסיות שצריך לדעת כשלומדים לצייר. אשה עירומה וסוס. "הייתי חולה, בשבוע שהוא מת. שמו אותי באיזולציה ושכבתי לבד שלושה ימים והוא בא לבקר אותי. ואז ציירתי משהו שהצליח לי, ואמרו לי להביא את הציור לסבא לבית חולים להראות לו. אבל כבר לא הספקתי. אני חושבת שהנוכחות שלו היתה קריטית בהתפתחות שלי, ועד כמה היא היתה קריטית התברר לי ממש בשנים האחרונות. אני מבינה שהגורל שלי הוא האמנות". את מאמינה בדבר כזה, גורל? "בקטע הזה אני מאמינה בגורל. בזמן האחרון כן. השאלה מה זה גורל. אני אשה חילונית, אתאיסטית, אקסזיסטנציאליסטית, ופתאום הקטע הזה מאוד מדבר אלי. זאת באמת שאלה גדולה. יש משהו ששולט בנו מאוד חזק. הדבר הגנטי הזה שנקרא הילדות. נשאלת השאלה עד כמה באמת אתה יכול להיחלץ מהילדות שלך. אני ויתרתי על ההיחלצות, להיפך, אני לא רוצה להיחלץ, אני רוצה להתבונן בה – במבט הכי נוקב שאפשר. וזה לא קל".
אז למה הוא התאבד? "הסיבה כנראה היתה מורכבת אבל הדחיפה האחרונה היתה האטימות של הקיבוץ לצרכים שלו. סבא בגיל יותר מבוגר הצליח לחזור לאמנות. הוא קיבל סטודיו במרחק שני קילומטר מחוץ למרחביה ושם חזר לפיסול. היתה לו תוכנית לפסל מאבן בזלת של העמק את הדיוקנאות של שלושת הנשיאים הראשונים של המדינה. הוא התחיל את הדיוקן של הנשיא ויצמן וכבר עשה את התווים הגסים ועבד על זה בלילות או בשבתות כי אמרו לו 'תעסוק באמנות אחרי שעות העבודה'. ואז הוא הגיע לשלב שהיה צריך להפוך את האבן, כדי לפסל את החלק האחורי של הראש, והיה צריך להביא מנוף אבל לא היה לו כסף למנוף והקיבוץ לא אישר לו. אחרי זה הוא התאבד". בנו של מאיר לבבי, אומניהו, אביה של עידית, היה הבן הראשון של קיבוץ מרחביה. אלא שלקיבוצניקים היה מסובך להסתדר עם שם כזה, והם הפכו אותו ל"אמנה". שתי הבנות הראשונות היו אוכמה, אחותו, ורחל יערי, הבת של מאיר יערי. כששלושת הבכורים הגיעו לגיל חמש החליטה אסיפת החברים להעביר אותם למוסד החינוכי במשמר העמק. עידית לבבי: "שם גידלו את כל הילדים של העמק וניסו ליצור מהם את האדם החדש, את היהודי מהגזע האנטי-גלותי. זה היה הגורל של אבא שלי והוא הלך עם זה נהדר, מילא את הציפיות והפך להיות ספורטאי, איש הטבע, איש יפה תואר. במוסד במשמר העמק אבא היה החבר של ראומה שוורץ (לימים ראומה ויצמן), ואחר כך היה שחקן הכדורעף המצטיין של הקיבוץ ולימים קפטן נבחרת ישראל בכדורעף". תמונתו של אמנה לבבי התנוססה כפרס לילדים אספנים בחבילות של ואפלים. הילדים סחרו ביניהם בתמונות האלה, בשנות ה-50, עשר תמונות של אמנה היו שוות חודורוב אחד. כדורעף לא היה כמובן פופולרי כמו כדורגל אבל בהתיישבות העובדת היה בו משהו ריטואלי שמעבר לספורט, אומרת עידית לבבי, ולקיבוצים רבים היתה קבוצת כדורעף, "נבחרת הקיבוץ". ב-1952 נסע אמנה ללבי למוסקווה עם נבחרת ישראל בכדורעף, הוא היה הקפטן, למשחק נגד נבחרת ברית המועצות. "מאיר יערי אכל את הלב מקנאה", אומרת לבבי. "אבא שלי אמר למאיר יערי שמה שהוא לא הצליח לעשות עם הראש הוא עשה עם הרגליים. באותם ימים, להגיע למוסקווה ולראות אפילו על פלקאט ברחוב את שמש העמים היה חזון מתוק של כל מפ"מניק בישראל".
לפני שש שנים, בגיל 64, נפטר אמנה לבבי מסוכרת. "סבא שלי, שהיה איש רוח, רצה שאבא יהיה יהודי חדש, של שרירים. חקלאי יפה". ומה אבא שלך רצה שתהיי? "מה אבא רצה ממני לא כל כך ברור לי. לא ברור לי אם גידלו אותי כבת או כבן. בקיבוץ לא היתה לזה משמעות. היה טשטוש זהויות בין המינים. לא דיברו אתי יותר מדי, פשוט שלחו אותי לווינגייט. היה ברור שזה מה שאני הולכת לעשות". בגיל 22 עזבה עידית לבבי את הקיבוץ והלכה להיות מורה לספורט. אביה אמנה, מלך העמק היפה, הטביע בה את חותמו. גם היא, כמוהו, מילאה את הציפיות. "סבא לימד אותי לצייר ואבא היה במשך 12 שנה מאמן הכדורעף שלי". אחרי וינגייט ושלוש שנים בשירות קבע, כמד"סית וקצינת ספורט של חיל האוויר, המשך העיסוק בספורט נראה מסלול טבעי. המפגש של עידית לבבי עם עולם האמנות היה מוזר ומקרי לחלוטין, לדבריה. היא היתה מורה להתעמלות בבית ספר לאמנויות "ויצ"ו-צרפת" ושם נחשפה לחוט המקשר אותה אל סבה. "החלטתי שאני עוזבת הכל והולכת ללמוד אמנות. נרשמתי למכללת אורנים, ומימנתי את הלימודים מעבודה כמאמנת כדורעף".
ועזיבת הקיבוץ? "נושא העזיבה בקיבוצים הוא בעייתי. יש תחושה חריפה של בגידה בקולקטיב. כשאני עזבתי, לאבא שלי היה מאוד קשה". והיו הרבה ויכוחים אתו? "לא, לא מדברים על זה. אתה לא בא להורים שלך ואומר – 'החלטתי ללכת'. אתה הולך למזכיר הקיבוץ. בשבילו אתה צעיר חצוף שרוצה להישאר עוד שנה בקבע. אבל לפי התקנון הייתי צריכה לחזור אחרי הלימודים, כי למדתי על חשבון הקיבוץ. לא התנהל דיאלוג אמיתי. אף אחד לא הקשיב. הקיבוץ היה צמוד לתקנונים. נסגרתי בתוך עצמי, אמרתי להם 'בלי טובות' והלכתי". וההורים שלך לא ניסו לשכנע אותך. "אי אפשר להסביר את זה, למי שלא גדל בקיבוץ. הנאמנות הכי גדולה באותה תקופה של הקיבוצניק היתה למולדת, לקיבוץ ורק בסוף למשפחה שלו. ברגע שהילד שלו לא הלך לפי התוכנית, הוא לא ידע איך להתמודד עם זה. הוא נקרע בין האהבה שלו למולדת לבין הילד הפרטי שלו, עם המצוקות האישיות. במשפחה שלי לא דיברו. לא היתה קומוניקציה".
עידית לבבי כבר הציגה תשע תערוכות יחיד, במקומות שונים בארץ, והשתתפה בתשע תערוכות קבוצתיות. התערוכה החדשה שלה עשויה כולה מגבות מטבח צבעוניות. המגבות מתוחות על מסגרות והחומרים הם בדים קטנים מודבקים, פתקאות, גזרי נייר, שירים וציורים. בנוסף על ציוריה מוצגים בתערוכה שלושה ציורים של סבא שלה. הבחירה לצייר על מגבות מטבח מתקשרת לקיבוץ ולמטבח ולחדרי האוכל הקולקטיוויים. "זה מחבר אותי לזיכרונות, לסביבה הקיבוצית ולמעמד האשה בקיבוץ". וזה גם מחזיר אותה למחשבות על הגלות הפרטית שלה. סבא שלה השאיר את הגלות בגולה ולה יש גלות כאן. במרחק 20 דקות נסיעה מהבית שלה בקריית טבעון. בקיבוץ מרחביה.
מוגזם להגיד שהתערוכה מבחינתך היא תרפיה? "היא בוודאי גם תרפיה. הגולה שלי ממרחביה היא לא גולה פרטית. יש לי חברים שברגע שהתחלתי לדבר על זה, התחברו אלי מיד והתחילו לרעוד להם הידיים והרגליים. שאלתי את עצמי שאלה, בת של מי אני? של אמניהו ויהודית, בת קיבוץ או בת של מרחביה? של מי אני? עשרים שנותי הראשונות, שהיו הטוטאליות ביותר בחיי, גרמו לי להרהר בכך. עפולה, שנמצאת במרחק קילומטר וחצי ממרחביה, היתה בשבילי חוצלארץ. ממש חלום עם סוחרים וזונות. זה היה קנה המידה. זה היה המרחק בין הטוב לדקדנטי. עשרים שנה לא הכרתי עולם אחר. העולם האחר היה בגדר שמועה בשבילי. אמרו לנו שאנחנו המרכז של כל הטוב והצודק והחכם ואני גדלתי להיות ילדה גאוותנית, שחצנית, שנולדה במקום הנכון ובזמן הנכון. לקח לי הרבה שנים לערער על המושגים האלה ולהתחיל לחקור את עצמי מנקודת ראות צנועה יותר, אמיתית יותר". את נשמעת כמעט כועסת. "אולי. אני אמנם עזבתי את הקיבוץ אבל הקיבוץ גם עזב אותי. עד אז זאת היתה היישות הכי דומיננטית בחיים שלי. המושג המופשט שנקרא קיבוץ. אני אוהבת את המקום הזה ומתגעגעת אליו ואני מוכרחה לדבר על הגעגועים האלה". עידית לבבי נשואה לישעיהו גבאי, אמן, מעצב טקסטיל ומורה במכללת שנקר ברמת גן, ולהם בת ושמה אודיאה, בת חמש. הם גרים בבית קטן בקריית טבעון, עם גינת פרא נפלאה מעוטרת עצים. לבבי מורה לאמנות ומחנכת בסמינר אורנים, ועבודותיה זכו לתגובות טובות של מבקרים. בין השאר אף הוזמנה להציג בביינאלה לאמנים צעירים בפאריס ב-1982. מבקרת האמנות רותי דירקטור: "עידית לבבי היא אמנית צנועה, אמיתית, שמרחיבה ומעשירה את ה'קול הנשי' באמנות שלנו. ההבשלה שלה היתה אטית והתפתחה טוב מאוד ונכון, והעיסוק בתכנים נשיים אצלה הוא חלק מתופעה מובהקת באמנות של השנים האחרונות. זו תופעה שמקורה אינו שיקול אנליטי אלא משהו אישי, ביוגרפי. "והחשוב הוא שעידית לבבי עושה את זה באופן טבעי ואמין. אין לה בעיה להיות נשית ורכה – היא דור שני לאמניות שהפנימו את המסרים הנשיים של דור הפמיניסטיות הראשון,ובגלל שהפמיניזם הוא אצלה מובן מאליו, היא יכולה להרשות לעצמה להציג עבודות נשיות 'קטנות' בלי שמץ פתוס או הרואיות. החומרים שלה הם דברים קטנים, אינטימיים, שמתחברים לעבודות נשיות קטנות כמו עבודות בית ומטבח". בתערוכה הנוכחית ("עיניים של חלוצה") יוצג פרק ראשון מסדרה ושמה "100 מגבות מטבח". כשתושלם הסדרה היא תהיה קיר שלם שתלויות עליו 100 עבודות, עשויות על מגבות מטבח. "אני מרגישה שהתערוכה הזאת היא כמו פרק בספר, פרק ראשון.
מגבת? ככה אני מרגישה. אני קוראת היום לכל עבודה שלי מגבת גם אם אין בה מגבת".
פורסם בתאריך-19/05/1995
