2017 – עגלה מלאה | עידית לבבי גבאי

עידית לבבי גבאי / חצרות באור צהריים / 2017

'החצר הגדולה' בקיבוץ מרחביה נמצאת ומסמנת את המקום בו הוקם היישוב היהודי הראשון בעמק יזרעאל. בשנת 1910 עלתה למקום קבוצה ראשונה מאנשי "השומר" ובשנת 1911 נוסד והתבסס הישוב כאגודה חקלאית שיתופית על פי רעיונותיו של הכלכלן והסוציולוג היהודי-גרמני פרופ' פרנץ אופנהיימר . המקום נעזב ואוכלס לסירוגין ע"י קבוצות רבות שעברו בו הכשרות חקלאיות עד שב- 1929 עלו למקום לישוב קבע קבוצת חלוצים חברי השומר הצעיר בהנהגתו של מאיר יערי. הם גם נתנו לו את שמו – 'קיבוץ מרחביה'. את השם הם בחרו מספר תהילים פרק קי"ח פסוק ה': " מִן-הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּהּ; עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ " שם זה יצג לחלוצים הצעירים את היציאה מן המצר (הגלות) אל ההבטחה שבמרחבים החדשים בארץ האבות.

עידית לבבי גבאי נולדה והתחנכה בקיבוץ מרחביה והיא דור שלישי למייסדי הקיבוץ. את יצירתה היא מבססת על סיפורי המקום אשר בימים אלה ניתש ויכוח על אופן קריאתם. היא במודע מפגישה ומעמתת, בחזית יצירתה, דימויים מתוך המאגר החלוצי-ציוני, התנ"ך והתרבות הכללית. גישתה אינה נוסטלגית אלא הומנית. היא מבקשת להעיד על רבבות ואלפי בתי אם ואב שסובבו והניעו בגופם וברוחם את 'גלגל התנופה' החלוצי. יצירתה עוסקת בשאלות אקטואליות המבקשות לאשש ולהבנות נראטיב וזהות יהודית-ישראלית על רצף הזמן.

בתערוכה "חצרות באור צהריים" מתייחסת האמנית לחצרות החקלאיות-יהודיות-חלוציות. במיצב המרכזי היא בונה מרחב טִקְסִי דמוי חצר שבמרכזה במת מזבח מאבני המקום על רקע רצפת-שמיים ושמש מאירה המשמשת כהבטחה לאור גדול.

השמש מקשרת אותה לציוריו של סבהּ – מאיר לבבי ז"ל – המוצגים באוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב בהם מתוארים חיי החלוץ הכורע תחת השמש הקופחת. מעליהם באפסיס (apsis גומחת המזבח) מעמידה לבבי גבאי את מאבק יעקב עם המלאך. אירוע המתואר בספר בראשית פרק לב פסוק כה'; "ַ וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". בסיפור התנכי זהו מאבק לילי ממושך. אפוף מסתורין, בו היחיד מתמודד עם שאלותיו ופחדיו. בסופו של המאבק מקבל יעקב את זהותו החדשה – ישראל –" כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל " (פסוק כט'). תחת ידיה של האמנית מעובד דימוי המאבק כשהוא שאול מציורו של פול גוגן "לאחר הדרשה" משנת 1888, אך במקרה זה המאבק מתרחש בחצר מרחביה בצהרי היום. בדימוי של גוגן מצבו של יעקב די נואש והמלאך 'התמים' נראה כבריון המנצח בקרב. בצעד זה מבקשת האמנית להעיד על קשיי החלוצים ואולי להגיד לנו שהחצר המוארת הזאת היא היא 'ישראל '.

התייחסותה של האמנית לכרזה של יוחנן סימון מ 1942 מופיעה בציור "מנהיג עם שמלה". במהלך חתרני משבשת האמנית את הדימוי של לנין-מנהיג מהפכת אוקטובר, וכמו שואלת היכן הן הנשים? היכן נשמע קולן? נקודת המבט הביתית-נשית מיוצגת גם בשורת המגבות התוחמות את המיצב. המגבות הפכו זה לא מכבר לסממני יצירתה. הפעם בחרה האמנית לשלב בין המגבות הקיבוציות המשובצות שהופיעו כבר ברבות מעבודותיה לבין שורת מגבות לבנות שמספרן כמספר ימי העומר (49). אשר הן מוסיפות למיצב מימד מדיטטיבי ומרמזות, בהקשר זה של חג השבועות, על טקסי הבאת העומר בקהילות המתחדשות הלובשות חג.

" קביעתו של המקום כמרכז העולם עושה אותו לא רק לראשית הבריאה אלא גם לנקודת מוצא של כל אוריינטציה – למעלה למטה, אמצע וצדדים, קרוב ורחוק ובסופו של דבר גם אני ולא- אני. לפי גישה זו המקום הוא בסיס הזהות כי בו מתחבר הפרט לעולם ודרך העולם אל עצמו. "

מתוך: 'על המקום-אנתרופולוגיה ישראלית', זלי גורביץ, הוצ' עם עובד 2007

עידית לבבי גבאי חוזרת ומסמנת את החצר כנקודת מוצא ארכימדית. יצירתה אינה מפנה עורף לעבר אלא מבקשת לזהות את נקודות השבר בדרך ליצירת חוליה נוספת בשרשרת מתמשכת של זהות יהודית-ישראלית.