אור וצל | עידית לבבי גבאי / מאי 2010
סבי וסבתי מאיר וסוניה לבבי היו חלוצים ממייסדי קיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל. ( עלו לקרקע ב-1929) אהבתי אותם וגדלתי לאור מאבקיהם, מעשיהם ועלילותיהם.
80 שנה לאחר שנאחזו באדמת העמק, עומדת אני, נכדתם, נרגשת מפגישה מקרית עם מריצה דוויה שעקבות ידיים חרוצות, נדרים ותקוות לעתיד טוב יותר מהדהדות בה.
אני רוצה לשים בה שמש. היא נראית לי חפץ קדוש, תכשיט יקר. אני רוצה לענוד מריצה מוארת זו כענק על צווארי.
אבל לא, אני לא רק נרגשת ומוצפת בזיכרונות, אלא עולה בי גם מחשבה טורדת, עיני כבר אינן תמימות. אני מודעת לחזון, לעוצמת הרוח ולגודל המעשה של דור המייסדים אך אני גם מודעת ואיני יכולה להתעלם משכני הערבים, מהנרטיב שלהם; הנוסף, האחר, הילידי ערבי, השזור בהיסטוריה של העמק.
לא רחוק מקיבוץ מרחביה, לכיוון מזרח, שוכן הכפר הערבי סולם. הוא שונם המקראית.
בילדותינו היינו הולכים לטייל אל הכפר לראות את הנשים היורדות עם כדיהן לשאוב מים מהמעיין – 'כמו בימי התנ"ך' אמרו לנו הגננות.
ביצירה זו אני מנסה לבחון את יחסי האור והצל בין שני הנרטיבים, והאם בהכרח האור של האחד הוא מקור האפלה וההצללה של השני.
בין אור וצל עולה ומהדהד בי גם הסיפור המקראי, מאבקו של יעקב עם המלאך בלילה קדום. (בראשית לב). מלילה זה יוצא יעקב עם שם חדש – 'ישראל'. שם שיש בו חותמת והחתמה של מאבק.
עולה השאלה – על מה נאבקיעקב עם המלאך ? ועל מה צריך להאבק היום ?
ועוד שאלות עולות: איך נבנה אתוס? איך ומי מספר את סיפור חיינו? ומה תפקידם של האמנות והמוזיאון בהבניית סיפורי המקום?
במכון לאמנות באורנים יש לי סטודנטית מהכפר הערבי סולם, שמה כתרין.
האם אני וכתרין נוכל בעתיד לחלוק אדמה, סיפור ושמש אחת ?
……………………………………………………………………………………………………….
עידית לבבי גבאי, אור וצל, 2010
מריצה, מנורת חשמל, פירורי לחם, זכוכית כהה , אבנים קטנות,
הדפס (בעקבות דורה) על לוח פרספקס