דגל שחור על הגשר

 

דף התערוכה:

האמנית עידית לבבי גבאי, מציגה בתערוכה גופי יצירה חדשים (2020-2023 ) ומוקדמים. למרות היקפה הצנוע של הגלריה, נפתחים ונמתחים בתערוכה זו צירי זמן וחתכי עומק המאפשרים מבט מחודש ופנורמי ביצירתה.

 סדרת הציורים 'דגל שחור על גשר' נוצרה בזמן מגפת הקורונה, בתקופה של הסתגרות והתכנסות של אדם עם עצמו וכרפלקסיה למציאות של שיתוק תרבותי וחברתי. עבודות אלה נחשפו לראשונה בספר שראה אור לפני כחצי שנה, בזמן של מהפכה שלטונית ומחאה חברתית. עתה הן מוצגות בתערוכה, בזמן מלחמה, כשנוספות להן גם יצירות מאוחרות יותר המהדהדות את אירועי השביעי באוקטובר. עבודות חשופות ואינטימיות אלה, שבולטות בפלטה כהה ובצבעי שחור, אדום וזהב, כוללות דימויים של יעלה פצועה, ציפור מתה, נוצה שחורה, מגבת שמוטה, שמש שחורה, שופר וקשקשי זהב, ילד ודגל שחור, אישה בוכה. הללו משמשים את לבבי גבאי למדרש חזותי בו אנו ניצבים נוכח מגבת מטבח שנעשתה לכותנת פסים, שמש לבנה שהשחירה, קרן יעלה ההופכת לשופר, דגל שחור מונף על גשר. צורתן האובלית והעגולה הופכת אותן למעין 'איקונות' המתפקדות כקפסולות של זמן, כתמונות זיכרון וכתמרורי אזהרה אשר ראוי להבינם גם בהקשרים אקטואליים. אלה ניצבים בגלריה במערך טקסי, באמצעותו מבקשת לבבי גבאי להטמיע בצופה את מסריה העמוקים.

עבודות אלה נטענות במלוא משמעותן במפגש עם עבודותיה המוקדמות יותר של האמנית, המוצגות בחלל התחתון של הגלריה. לבבי גבאי, בת קיבוץ מרחביה, היא מהאמניות הראשונות שהעלו את "הקיבוץ" לשיח האמנות בישראל, כחלק מהליך ביוגרפי וביקורתי של מוּדעוּת עצמית. בהתמודדות עם האידיאולוגיות והמוסכמות הקיבוציות, היא הצביעה על ערך העבודה, החינוך המשותף, ומקומן של הנשים במעשה החלוצי באמצעות שפה של סימנים וסמלים. באמצעותם היא תרה אחר צופנים של תרבות חומרית ומילולית שהקיפו אותה. "שפת הילדוּת" צומצמה לדבריה לשני מרחבים עיקריים: "שפת המטפלת" – שהייתה שפה מצומצמת ופונקציונלית שתכליתה שמירה על משמעת וסדר יום קפדני, ו"שפת המחנכים" – שהייתה שפה רחבת אופקים, גבוהה ואידיאולוגית. השפה שהייתה חסרה היא זו האינטימית – שפת הרגשות, התהיות והשאלות. בתחילת שנות התשעים הכינה לבבי גבאי סדרת חותמות הנושאות את המילים: "עַיִן", "פֶּה", "גּוּף", "גּוּפִיָּה"  "שֶׁמֶשׁ", "שַׁעַר" "נייר" "יָפֶה", באמצעותן היא ביקשה לבטא את המרחב הלשוני והגופני של ילדותה. את המילים "פֶּה" ו"שֶׁמֶשׁ", המופיעות בתערוכה זו, אפשר להבין גם בהפיכתן לדימויים ממשיים ומטאפוריים.

הצגתן המחודשת של עבודות אלה מקבלת יתר תוקף בימים קשים אלה, בהם חזר הקיבוץ לסדר היום בשיח החברה בישראל. הן מוצגות כאן גם כמחווה והזדהות עם קיבוצי עוטף ישראל, בימים בהם אנחנו נדרשים לחשבון נפש מחודש של החברה הישראלית כולה.