ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב // אוצרת: טלי תמיר
23 מיצבים
2005
ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תלאביב
פתיחה: יום שישי 3.6.2005
אוצרת: טלי תמיר
אמנים מציגים: רונית אגסי, אמנון אילוז, הילה בן ארי, זיו בן דב, יוחאי בר - און, יוני גולד, דרורה דומיני, אדוה דרורי, דינה הופמן, תמר הורביץ ליבנה, יעל יודקוביק, זיוה ילין, עידית לבבי גבאי, ורד לוי, סימה מאיר, ענת מסד, אפרת נתן, הדס עפרת, שולה קובו, טל קורז'אק, נעה רז-מלמד, זמיר שץ, תמיר שר
על התערוכה
מתוך ההודעה לעיתונות /טלי תמיר
התערוכה 'לינה משותפת' בודקת את מוטיב הקבוצה בזיכרון הפרטי של 21 אמנים שנולדו בקיבוץ ובתודעתם של שני אמנים שאינם ילידי קיבוץ, ובתרבות הישראלית בכלל.
המושג "לינה משותפת" נתפס בתערוכה לא רק כשיטת הלנת ילדים בבתי ילדים, בנפרד מהוריהם – שיטה שהייתה נהוגה בקיבוצים עד סוף שנות ה-80 – אלא גם כמטאפורה ל"דחף הקבוצתי" הישראלי – הנטיה לאהוב קבוצות, לרצות להתגבש, להזדהות עם "גדוד", "פלוגה", "כיתה", "חברה", לשיר אותם שירים, להעריץ אותם גיבורים, וכו...
התערוכה שואלת עד כמה ידעה החברה הישראלית לטפח בתוכה את ערך האינטימיות והפרטיות, בתוך סחף אידיאולוגי (בעבר) ופוליטי (היום), המסיט את תשומת הלב אל המרחב הציבורי, ומותיר את החיים הפרטיים חיוורים ונטולי-דרמה.
התערוכה שואלת עד כמה הקבוצה, בתוכה גדלו ילדי הקיבוץ מיומם הראשון, הוטבעה בנפשם, נחרטה מתחת לעורם, השפיעה על מבנה אישיותם הבוגרת? האם "לגדול בקבוצה" מייצר אנשים המתפקדים טוב יותר בקבוצה, או הופך אותם לרודפי-בדידות אובססיביים? איזו מטמורפוזה יצרה הקבוצה בנפשם של בוגריה?
התערוכה לינה משותפת מכילה 23 מיצבים בשלוש קומות תצוגה בביתן הלנה רובינשטיין. בקומת הכניסה נבנה "בית ילדים" – אייקון המכיל פרוזדור ארוך, שורת דלתות אחידה וחללים שיוויוניים, בתוכם מציגים חמישה אמנים את זיכרונם הפרטי מילדותם בקיבוץ (עיצוב ותכנון אדריכלי: חגי תמיר). מסביב ל "בית הילדים" ובקומות האחרות היו מיצבים פתוחים לחלל.
כל העבודות נעשו במיוחד לתערוכה – זו תערוכה עכשווית, ואין בה חלקים היסטוריים או נוסטלגיים. התערוכה כללה גם "פרוייקט לשוני": מילון מילים שיתופיות: סדרת מילים שיתופיות או משיקות להן רגשית, בצרוף הגדרות אישיות של יפתח אלוני. (עיבוד למסך מחשב: נגה ונדב לשר).
התערוכה בוחנת את העבר- ילדות בקיבוץ או בקבוצה - על-מנת להבין טוב יותר את ההווה.
כוחה ועניינה בהשמעת הקול הפרטי של אלה שסיפורם סופר לכאורה על-ידי "הסיפור הגדול" של הקיבוץ.
התערוכה מלווה בקטלוג.
'חדר הפוך' , מיצב, 2005, עידית לבבי גבאי
על היצירה 'חדר הפוך' מתוך טקסט שכתבתי בהכנת הקטלוג והתערוכה
עידית לבבי גבאי - אפריל - 2004
לסובב את הראש אל הקיר
בחדר הילדים היו ארבע מיטות קטנות בארבע פינות החדר.
מעליהן ארבעה מדפים; מעל כל מיטה מדף עץ קטן.
החלל - תכליתי. נקי.
אני זוכרת היטב את המרחקים המדודים בין המיטות.
המיטה הייתה מקום פרטי. הרווח כבר היה ציבורי, קפדני.
הכל מחולק ב'מנות' שוות; המיטה, השרפרף, המדף, המרחב.
דומה שגם האוויר בחדר היה מחולק באופן שווה.
אני מנסה לארגן את התחושה ההיולית והזיכרון שיש לי מהחדר בבית הילדים.
אני מרגישה אי שקט, אי נוחות. אני מנסה לבדוק איפה היה המוקד האינטימי שלי.
אני לא רואה חדר אחד אני רואה הרבה חדרים דומים. כל שנה שנתיים עוברים בית.
כמו 'שעון שמש' מסביב לחצר.
בקיר המרכזי חלון. דרכו היתה נכנסת קרן שמש בהירה רוויה ברסיסי אבק מוארים
בריחוף עצל. מולו פתח חשוך יותר, דלת הנפתחת אל מסדרון, דרכה הייתה נכנסת המטפלת.
מהדלת אל החלון וחזרה היה מסלול הליכתה הנמרצת. היא הייתה פותחת בתנופת יד חרוצה
את תריסי העץ החורקים ובכך מרמזת ש'צריך לקום'. אני נצמדת אל הקיר.
המרחק בין בית הילדים לחדר ההורים היה בערך - 500-1000 מ'.
בריצה מהירה, ברגליים יחפות, ביום קיץ, לקח לי להגיע בין 20-15 דקות, בלילה קצת יותר.
אני שוב מנסה לבדוק איפה היה המוקד האינטימי שלי.
אני מרגישה אותו בתנועה. לא במקום ברור; בקיר, מתחת לשמיכה, במסדרון, בחצר, בשמיים,
על המדרכה- בין המקומות. אני רוצה לסמן את ה'מרחקים', את 'המרווחים' בהם האינטימיות
הייתה כמעט בלתי מושגת ויחד עם זאת, באופן פרדוכסאלי, שרתה בכל.
טלי תמיר (האוצרת) וחגי תמיר (המעצב) נתנו לי חדר ב 'בית הילדים'.
אני מנתקת אותו. משחקת איתו. 'משחררת' אותו. הופכת אותו כמו שהופכים כיס במכנסיים.
'הפיכת הכיס' כמוה כגילוי סוד. לערבב פנים וחוץ. השמיים בפנים והמגבות בחוץ.
בתערוכה אני מסמנת את עצמי בעזרת אובייקטים. כתב-סימנים טעון ומתומצת.
אני מסמנת בשפה רזה, רק מה שהכרחי.
אני רוצה להתקרב קרוב מאד אל חווית היסוד, אל הטרום-שיח.
אל השתיקות המשוחחות עם הקיר.
אל העיניים היוצאות אל האור המתוק של הבוקר.
עידית לבבי גבאי / אפריל 2004 / קרית טבעון
עבודות:
