'מאז שהחלטתי לחקור, להכיל ולהכליל בעולמי גם את עולמם של סבי וסבתי החלוצים, הפך הציור שלי מציור של שאלה, לציור משקף ומסמן תודעה'. כך אומרת עידית לבבי-גבאי, באמירה הטומנת בתוכה שני מפתחות מרכזיים להבנת יצירתה: האחד, חשיבות החקירה, הפניית המבט אל העבר ויצירת זיקה אל הרצף ההיסטורי-הביוגרפי שלה כאמנית בת קיבוץ מרחביה; והאחר, הצורך לחקור ולברר את תודעתה וזהותה כבת התרבות היהודית-ציונית. שתי נקודות מוצא אלו מהדהדות ומסתמנות ביצירותיה של האמנית, והופכות לעמדה המשלבת צורה ותוכן בשיח התרבות והאמנות בישראל.
התערוכה 'באור התכלת העזה', ששמה הושאל מספרו של עמוס עוז, מבקשת לחקור ולחשוף את החיבורים והנתקים של התודעה, הן בהקשר האישי והפרטי של לבבי-גבאי, הן בהקשר השיח התרבותי והחברתי בישראל שבסביבתו היא פועלת. החקר האמנותי מתרחש על רקע הסביבה והמרחב של קיבוץ מרחביה, על דימויי 'החצר הגדולה' שהייתה מרכז ההוויה של לבבי-גבאי בילדותה. דימויים אלו חוזרים ומשתקפים בתודעתה כיוצרת בוגרת, שנים לאחר שעזבה את הקיבוץ.
בתערוכה ציורים מהשנים האחרונות, המזמינים את המבקרים לחקור ולדון במקומן של ה'חצרות' השונות בחברה הישראלית ובהשפעתן על האמנית ובני דורה. שני מרחבים עולים מתוך ניתוח הציורים: המרחב הפיזי של קיבוץ מרחביה – החצר החלוצית החקלאית, מבני הקואופרציה ואסם התבואות; כשבמקביל ומתוכו משתקף גם המרחב הרוחני, הנפשי, הלקוח מעולם הדימויים האישי של האמנית.
באמצעות הציורים נכנסים הצופים לתוך רשת מורכבת ומשתרגת של סמלים והקשרים, מעין צופן נסתר שיש לפרקו ולפענחו שלב אחר שלב, כרבדים של תודעה.
עבודותיה מעלות בפנינו שאלות על יצירת חיינו בארץ ישראל. יצירתה אינה מפנה עורף לעבר אלא מבקשת לזהות את נקודות השבר והמפגש ביצירת החוליה הנוספת בשרשרת מתמשכת של זהות יהודית, הנבנית על אדני העבר ופניה אל העתיד.
