בקריית טבעון מתגוררים זה שנים אמנים המנהלים קריירה, הכוללת תערוכות במוזיאונים והשתתפות בביאנלות בינלאומיות. למרות שהם עצמם מוכרים כאמנים וכמורים לאמנות, עבודותיהם מוצגות, בדרך כלל, הרחק מהמקום בו הם חיים ופועלים. בתערוכה זו משתתפים שבעה אמנים המציגים עבודות ציור, רישום, צילום ופיסול קרמי. התערוכה מאפשרת הזדמנות לצפות מקרוב בעבודותיהם מהתקופה האחרונה.
דרור בן עמי עוסק ברישום בפחם הנעשה בחלקו תוך חריטה. עבודות השחור-לבן שלו נושאות את עקבות הפציעה בנייר כמעשה אלים, המייצר דימויים עדינים בעלי אופי מורבידי, לעתים. דימויים מעולם חקר הטבע: כנפי פרפרים מוקפים ברשת עדינה של קורי עכביש, כנפי ציפור המרחפות ללא גוף, בן עמי מתבונן אל הפרט הקרוב בהתבוננות פסבדו-טיפולוגית ונוגע בשאלות על ממשות וארעיות.
חיה גרץ רן ממשיכה בחקר הגנאולוגי אודות קיומינו כאן. בציור פיגורטיבי הנשען על תמונות אלבום ותמונות זיכרון, היא שבה ומנכיחה את המתח שבין המיתוסים הציוניים הגדולים לבין האנושי, הנשי והיומיומי. גבורת תל חי, שדות חיטה מזהיבים, פסל אלכסנדר זייד וקבר שייך א בריק, כולם משמשים רקע לדמויות של ישראלים 'חדשים' וילדיהם, בהירי פנים, נידונים לחיות את המיתוס ושייכים-זרים לנוף.
ישעיהו (איש) גבאי עוסק בחקר צורה פשוטה המתפתחת מתוך גריד. הצורות משורטטות על גבי כרטיסיות חקר. כרטיסיית החקר נבדקת ומנותחת על ידי גבאי כמבנה ((STRUCTURE ארכיטקטוני. על גביה נוצרים טורים ושכבות המוגדרות בשוליהם במספרים, כסוג של מיפוי המייצר התמצאות.
נונה אורבך מייצרת, הפעם באמצעות צילום, כתב הנובע ממקורות עתיקים ומתרבויות שונות. שבלולים לבנים מונחים לאורכה של עצם בשתי שורות מקבילות, חמישה מכל צד, ומספרים את ראשיתה של הכתיבה האנושית, בספירה של רכוש. נוכחותה של אורבך כזו המארגנת את הדימוי המצולם הופכת להיות גלויה יותר בעבודות אחרות - צילומי דיוקן עצמי בהם היא נוכחת-נעלמת כצל עובר.
עידית לבבי גבאי הולכת צעד נוסף בגילוי חצר קיבוץ מרחביה, כערש לידתה הפרטית וכערש הציונות החקלאית. בדומה לעבודותיה המוקדמות, גם כאן אובייקטים יומיומיים חוזרים ונטענים במשמעות. בעבודותיה האחרונות האובייקט מקבל רמה נוספת של הפשטה והופך חלק ממבנה קומפוזיציה מורכב. הדרמה של היומיום מובלעת בתוך תצריף של צורות: האסם, גרעיני התבואה, סליל חוטי הצמר, כולם שבים ומוטלים אל הבד בתהליך בלתי נגמר של חיפוש.
רינה קמחי עוסקת בפיסול קרמי במגוון סוגים של חומר. הדימויים שהיא מייצרת נמצאים על גבול דק בין הממשי למדומיין. פסלי הברושים בתערוכה מייצגים צורת ברוש על כל משמעותה בהקשר המקומי ובכל זאת אינם נכנעים לגמרי לצורה, אלא נשארים בגדר דימוי מופשט, בעל פוטנציאל התחלקות לפרקיו. כך גם הגופים האליפטיים הבהירים הקרויים 'מסכות', נאמנים לצורה הגולמית ומיצרים הבעת פנים ברמיזה זהירה של עין או פה.
רנה בקין מציירת על גבי פורמטים בגדלים שונים עבודות שחלקן לקוח מהשפה הטיפולוגית של צילומי אוויר. פענוח מבט-העל המרוחק שלה מעמת את הצופה עם סימנים המושרשים בזיכרון המשותף של אנשי המאה העשרים: שורת פסים החוצה ציור בתוך רישום דק של צורות דמויות אבן, טורים מתעקלים של בני אדם המשורטטים בתוך סביבה כאוטית, בני אדם, כמו אבנים, משוטטים אבודים בתוך סבך ללא מוצא, כל אלה אינם מותירים ספק בנוגע לקשר לשואה. הטיפול בזיכרון השואה בעבודותיה של בקין נעשה בהסמלה ובהרחקה אל מחוז מיפוי וההפשטה.
השיח אודות יחסי פריפריה-מרכז חוזר וממצה את עצמו לאורך השנים ובכל פעם מחדש. במקום ממנו זמן הנסיעה אל המרכז הוא שעה אחת בלבד, נראה שהפריפריה נותרה דבר של תודעה.
טלי כהן גרבוז 27.3.13
