Site by Visuali
© כל הזכויות שמורות לעידית לבבי גבאי אין להדפיס או לעשות שימוש מסחרי ו/או פומבי במידע ובתוכן החזותי ו/או הטקסטואלי הנמצא באתר, אלא בהסכמת בעלי הזכויות ובאישורם.
נסיבות ההזמנה ,במקרה זה ,הן צורך דחוף וחירות אישית.
היצירה נוצרת בתנאים של ריכוז אישי מיוחד והתבודדות מסויימת.
היא הופכת ל ' אובייקט ' עצמאי חדור צורה ותוכן.
לאחר שנוצרה שואף האמן לתת ולהחזירה אל החברה האנושית שתשא אותה
ותעניק לה משמעות אל מעבר למגבלות הזמן.
יצירות המופת הן שמובילות את ההתפתחות הרוחנית/מוסרית
ועל כן יש להבין את האמנים הגדולים כ- מורי דרך… ובכך הוראתם.
אמשיך ואתבונן בפעולת ההוראה:
המורה – הוא אדם שבחר להיות מעורב בחברה ובקהל.
פעולתו היא פעולה ישירה על מאזיניו ומתחנכיו.
פעולתו זו מותנית בד"כ בקיומם של צורות ממסדיות כגון; בתי ספר,מכללות ואקדמיות
בהן ישאף להשתלב .
התלמיד הוא במרכז כוונתו של המורה המבקש להפכו לשותף ולהחדיר בו את רוחו וידיעותיו .
בתנאים הנכונים הלמידה היא יצירה משותפת של המורה ותלמידיו.
גם המורה שואף לתת חיים עצמאיים לתלמידו.
המורה נותן חיים ומשמעות לתלמידיו כפי שהאמן נותן חיים ומשמעות ביצירתו.
התלמיד הטוב הוא זה אשר ישא את הידע והרוח אל מעבר למגבלות הזמן.
גם המורה וגם האמן הם מנהיגים טבעיים. שניהם מונעים ע"י דחפי פעולה שיש בהם מחקר האדם ואמונה בכוח התפתחותו.
בחשיבה מערכתית ,לכל אחד מהם תפקיד חשוב במסגרת הרחבה שנקראית – יצירת תרבות.
מכל הנאמר לעי"ל אם כן מי הוא האמן / מורה?
האמן/מורה – הוא אדם שבחר לפעול בשתי הדרכים גם יחד.
הוא מחלק את זמנו וכוחו בין ההתייחדות האישית ויצירת ה 'אוביקט' האמנותי
לבין הפגישה הבלתי אמצעית , אנושית וישירה עם תלמידיו.
האם הוא משלם מחיר על כך ? ..או.. שהוא בונה לו קהל בדיבור ישיר.
ובואו נחשוב יותר רחוק….. באקדמיה העתידית יהיו לאמנים "סטודיות " שיוכרו כ"מעבדות מחקר" ובאקדמיה זו יתהוו ויתרחשו תהליכי יצירה של אמנים ותלמידיהם…
עידית לבבי גבאי
נובמבר 2000
קרית טבעון
30 לגלריה בכברי / דברים בפתיחת התערוכה / עידית לבבי גבאי
10.2.07
'כברי – מקום של אמנות '
המשוררת מאיה בז'רנו אמרה פעם במפגש עם סטודנטים באורנים;
ש'השירה מתחילה בחושך'.
יתכן שגם האמנות הפלאסטית מתחילה בחושך אך נדמה שהיא נמשכת יותר
אל החלל והאור המלא.
איפה ומתי מתחילה האמנות בקיבוץ כברי ? …
מדברים היום רבות על חזרה ל'ארון הספרים היהודי..' אך סיפורה של אמנות
ישראל קשור דווקא ביציאה מן הארון. ביציאה מהטקסט והספר אל המרחב,
אל השדה,אל ההר והגיא, אל הנשימה, אל חום הגוף, אל התנועה, הדמיון,
והיצירה באוויר הפתוח.
את ההתפתחות והפריחה של האמנות בישראל ניתן להשוות במידה מסויימת
לתחייתהשל השפה העברית. אולם במקרה של האמנות הפלאסטית הנס
והמאמץ הוא גדול יותר. בהעדר כל שורש גלוי של תרבות חומרית היה צורך;
גם ללכת אצל הגויים אך גם לבוא אל 'צופן הארץ' וללמוד סודותיה…וכך ללמוד
וללמד את 'ההברות הראשונות' של שפה העתידה לצמוח במקום.
במבט חוקר על התהוותם של מוקדי תרבות ניתן יהיה תמיד להבחין בנוכחותם
של כוחות גלויים וכוחות סמויים.
הכוח הגלוי הם האמנים ויצירתם – מורי ומורות הדרך,
שבאותות ובמופתים מסמנים את הכיוון.
אך ליצירותיהם לא יהיה כל ערך לו לא צומח לצידם 'הכוח השקט'.
הכוח הסמוי, המתבונן. אם לצידם לא תהיה 'קהילה' הקולטת את האותות, מאמצת,
מנכסת ומעניקה להם משמעות.
מה הופך קיבוץ ל'מקום של אמנות' ?
לא אמן או שניים 'משוגעי הכפר' אלא קהילה המכריזה על עצמה שהאמנות היא
'שפת המקום', 'הגידול החקלאי' שלה, ההתמחות ומקור החיים שלה.
האם מקרה הוא שכל אלה מתקיימים בכברי או שיש פה זימון אנושי מיוחד?
באופן אישי הצגתי פעמיים בגלריה בכברי; פעם ראשונה תערוכה בתחילת
שנות ה-80 כאמנית צעירה, באצירתן של עפרה רעיף ויעל אלבוים ופעם שניה
בשנת 2000 באצירתה של דרורה דקל .
במשך שנים לא מעטות הייתי נוהגת לקחת את תלמידי שנה א מאורנים
למסלול 'הכשרה' ראשון – לגליל המערבי. היינו מתחילים מלוחמי הגיטאות
במפגש עם משה קופפרמן, אח"כ ממשיכים לאבי הורוביץ לגלריה. משם לכברי
לביקור ומפגש עם יחיאל שמי, משם לסדנת ההדפס, בה היינו מקבלים הסבר
והדגמה מעפרה רעיף, ומשם לגלריה למפגש עם דרורה דקל.
בקיצור ובלי הרבה מלים, וכמו שאמרתי ב'אותות ובמופתים', בסיור אחד מרוכז,
הנחתי לתלמידי את היסודות ונתתי להם את הרמזים לגבי המרחבים ו'עומק השדה'
של האמנות שבו גם הם יוכלו לצעוד בעתיד.
תרבות היא מערכת.
חברה יכולה להעיד על עצמה שיצרה תרבות אם התהוו וחברו בה כמה תנאים;
מבני חומר, רוח ודעת מורכבים, המקיימים ביניהן דיאלוג ומקום מפגש ודיון.
אם נוצרו בה 'צורות משוחחות' –
שמתוכן עולים ונוצרים הקודים המשותפים והטקסטים המכוננים.
מערכת תרבותית היא תמיד מעגל דינאמי בו מעורבים:
אמן – אוצר – סוחר – אספן – מבקר – עיתונאי – מורה – חוקר – לומד – קהל –
כל אחד ותפקידו במערכת … וחוזר חלילה…
"רומזים לנו שיש סקס אחר" – אמרה לנו יונה וולך בשנות השבעים של המאה העשרים –
ואני אומרת לכם שיש טקסט אחר – הטקסט החזותי הפלאסטי.
אבל את הטקסט הזה צריך עוד ללמד וללמוד …ולהמשיך ליצור, לשמר ולחדש …
ולפתח כשפת המקום ומורשתו התרבותית.
המשורר מאיר ויזלטיר כתב: " שירה היא נשיקת האקלים, הלשון, האמת "
דומה שבכברי נוצרו התנאים ל'נשיקה' כזאת.
30 שנה לגלריה בכברי … נקודת עצירה, ספירת מלאי ואולי גם זמן לשאול שאלות
חדשות ולרענן את המבט.
ברכות לכולכם ועד מאה ועשרים……
משה יצחקי
מה הציור לְךָ *
רוּחַ מְרַחֶפֶת, אַדְמַת הָעֵמֶק נָעָה
זְהַב חַמָּה אַדְווֹת הַקַּשׁ, תְּלָמִים
חוּמִים, עַרְסַל גַּלִי אוֹצֵר הֵמְ-יָהּ
לוֹחֵשׁ קוֹלוֹת מִקֶּדֶם, דָּמַם נִגּוּן עַתִּיק.
מַעֲרִיב הַיּוֹם, נוּמָה, נוּמָה עֵמֶק, עַל פְּנֵי
שָׂדוֹת גּוֹוֵעַ שִׁיר וְהַצִּיוּר לְךָ תִּפְאֶרֶת.
מִי יָשִּׁיר יָם הַדָּגָן כְּשֶׁהַשֶּׁלֶף מִתְנוֹעֵעַ
בְּשׁוּלֵי שָׂדֶה כִּסֵּא עָיֵף, חֲלוּץ יוֹשֵׁב
וְאָקוֹרְדְּיוֹן מְלוֹא יָדָיו, אֵי הרוּחַ מְרַחֶפֶת
בְּאָקוֹרְד אַחֲרוֹן, אֲדָמָה חַמָּה פּוֹעֶרֶת
לוֹ שָׁמַיִם רַחֲמָהּ עוֹרֵג לַחוֹרֵשׁ וְלַזּוֹרֵעַ,
אַךְ יָדָיו צְנוּחוֹת מִכְּבָר, רַק מָדוֹנוֹת,
אָמָזוֹנוֹת בְּנוֹת הַכְּפָר זוֹרְעוֹת דִּמְעָה,
קוֹצְרוֹת רִנָּה. נוּמָה, נוּמָה עֵמֶק,
הַצִּיּוּר לְךָ מִשְׁמֶרֶת.
הָרוּחַ מְלַטֶּפֶת רְגָבִים, שׁוּלֵי שִׂמְלָה
נָעִים, בֵּית הַתֹּרֶף מִתְקַדֵּשׁ בְּשִׁיר
צֵל דּוֹהֵר בָּאֹפֶל , קוֹלוֹת הָאֲדָמָה
קוֹרְעִים בְּאָזְנַיִם שֶׁחָרְשׁוּ, עוּרָה
עוּרָה עֵמֶק. הֲיָבוֹא הַבֵּן לְסַפֵּר וּלְשַׁמֵּשׁ
בְּעוֹנָתָהּ? בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה הָרוּחַ
מְלַחֶשֶׁת, אֵלִי מְצַיֵּר
* השיר נכתב לנוכח ובהשראת הציור של אלי שמיר
ערב- שיר ערש לעמק
גליון 9 עמוד 8
…………………………………………………………………………
מירה טנצר
כִּי מִי בּוֹכֶה בִּגְלַל הַר
תָּמִיד הַכַּרְמֶל יָרֹק בְּחַלּוֹנִי,
אֲפִלּוּ בַּשָּׁנָה שֶׁל הַשְּׂרֵפָה הַגְּדוֹלָה
כְּשֶׁכָּל הַמְּחָטִים הִשְׁחִירוּ
וְאֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ אֳרָנִים בּוֹכִים.
לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁהָאֲדָמָה תִּתֵּן אֶת עַצְמָהּ
בְּכָזוֹ קַלּוּת.
הָעֵינַיִם שֶׁלָנוּ הִתְמַלְּאוּ דְּמָעוֹת
וְאָמַרְנוּ שֶׁזֶּה מִפְּאַת הֶעָשָׁן
כִּי מִי בּוֹכֶה בִּגְלַל הַר,
וְעוֹד אִם יֵשׁ לוֹ אֶרֶץ מִשֶּׁלוֹ.
אַחַר כָּךְ,
שָׁנִים אַחַר כָּךְ,
כְּשֶׁכְּבָר הִפְסַקְנוּ לְסַנֵּן מִלִּים מִבֵּין הַשִּנַּיִם
כְּנִבְגָּדִים,
כָּתַבְתִּי עַל שְׁבִיל נָחָשׁ
וְעַל מַצַּע כָּבוּל
וְשֶׁהָעֵצִּים הָיוּ בְּגִלּוּפִין
כִּי מִי כּוֹתֵב עַל אֶרֶץ,
וְעוֹד אִם יֵשׁ לוֹ בְּגִידָה מִשֶּׁלוֹ.
גליון 9 עמוד 16
…………………………………………………………………………
יעל גלוברמן
ובכל זאת
וּבְכָל זֹאת
אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּכָל מִי שֶׁמִּתְקרֵב מַסְפִּיק
לָגַעַת בְּפָנֵינוּ, נוֹתְנִים לוֹ לְמַשֵּׁשׁ
אֶת הַתִּקְוָה הַיְּשָׁנָה שֶׁמְּחַכָּה
מִתַּחַת לַלֶּבֶד הַמְּרַפֵּד אֶת עַפְעַפֵּינוּ,
מְצַפִּים בַּחֹשֶׁךְ שֶׁיָּסִיר
אֶת הָאָבָק שֶׁנָּח עַל שִׂפְתּוֹתֵינוּ
וְיִּמְתַּח אֶת מֵיתְרֵי הַקּוֹל,
כְּמוֹ מְכַוֵּון פְּסַנְתֵּרִים.
חוֹל מְכַסֶּה לְאַט
אֶת חָרְבוֹת הָאַהֲבוֹת שֶׁבְּלִבֵּנוּ,
נֶעֱרָם מְעַט מְעַט,
מְעַמְעֵם אֶת הַתַּוִים.
תִּלֵּי תִּלִּים,
אֲנַחְנוּ מְיַחֲלִים לְמוּסִיקָה.
מתוך הספר אותו הנהר פעמיים
גליון 9 עמוד 76
………………………………………………………………………..
מאיר לבבי (ליובלסקי) – 1901-1964
ציוני דרך
1901 – נולד בסרהיי, ליטא.
1920 – עולה לארץ, חלוץ ראשון מעירו. נפרד מהמשפחה.
האב- יהודה. האם- רבקה, אחות ואח- נספים בשואה.
האחות הצעירה – מאשה ליובלסקי, לימים לאסקר,
ממיסדות קיבוץ תל עמל.
עם עלייתו ארצה מתגייס לגדוד העבודה ע"ש טרומפלדור.
ראש הקבוצה הליטאית.
בעבודות כביש טבריה- טבחה פוגש את מי שתהיה אשתו לעתיד
ואם ילדיו, סוניה (שרה) לבית שטוק
(אחותם הבכירה של דב סדן, אומק, שילק וניסן).
1922 – עובר לירושלים. לומד בבצלאל; ציור, פיסול וסיתות אבן.
מחליף את שם המשפחה מ-ליובלסקי ל- לבבי
בעצת ידידו יצחק בן צבי. מאיר וסוניה נישאים.
1924 – הולדת הבת- אוכמא.
1925 – הולדת הבן – אמניהו.
שותף בפעילויות האמנותיות בירושלים. בתערוכות במגדל דוד.
מצטרף לפסל מלניקוב בהקמת 'הסטודיה החופשית'.
1926 – סוניה והילדים מצטרפים לקיבוץ בהרצליה – לימים הגרעין
שיקים את קיבוץ מרחביה. מאיר מצטרף שנה מאוחר יותר.
1927 – הקיבוץ בונה את מחנהו על חוף הים בבת גלים.
72 חברים. 3 ילדים.
1929 – עליה לישוב קבע במרחביה אשר בעמק יזרעאל.
מאיר משמש כמזכיר הראשון.
1938 – לימודי הוראה בתל אביב. קשר אישי עם המורה והחוקר
י. מרגולין אשר לימים יפקיד בידיו את צוואתו.
מורה ומחנך לילדי מרחביה.
1944 – אסון גדול פוקד את המשפחה עם מותה של הבת – אוכמא,
המשרתת במצרים במסגרת הבריגדה הבריטית.
קברה נמצא בבית הקברות האנגלי בהליופוליס, קהיר.
1947 – נישואי הבן – אמניהו – לבחירת ליבו – יהודית לבית פירסט.
1948 – הולדת הנכדה – אוכמא (ע"ש הדודה ז"ל)
ואחריה יבואו – עידית, עומר ושירלי ( אותה לא זכה להכיר)
1960 – מקבל סטודיו מהקיבוץ וחוזר לעסוק באמנות.
1964 – 5 לדצמבר ל' כסל"ו תשכ"ה – עובר משבר. שם קץ לחייו.
נקבר באדמת העמק- במרחביה.
המכתב המקורי, שני עמודים, נמצא בארכיון משפחת לבבי
……………………………………………………
אוכמא בתי, שלום לך וברכה לך!
שימחת אותי, אוכמא בתי, במכתבך; מכתב קצר כתבת לי ובחיפזון-
מן הקיבוץ כקטנה; מה הן 2-3 שעות לקיבוץ?
אבל, אוכמא, זכרי שחברים וחברים בקיבוץ, ולכל אחד דרישות.
ועוד… ועוד … נו?…
ואני חשבתי לי פעם ואני עוד חושב עכשיו שרק בעלות בידי האמן,
שעת האמנות שלי, יודע אני שרגש אמת לאמנות מפעמני.
שמחה את, אוכמא, לבוא לתל- אביב ולהתראות איתי.
הן את ואמניהו כנראה נוסעים לתל אביב.
– חדשות – אצלי אינן. לומד אני.
כתבי אוכמא,
והיי ברוכה כברכת אביך אוהבך ודורש שלומך כל הימים
מאיר לבבי
שלום לך , אמניהו בני!
מחכה אני למכתבך
והיה ברוך כברכת אביך אוהבך ודורש שלומך כל הימים
מאיר לבבי
מאיר לבבי
כי אדם לעמל יולד
ובני רשף יגביהו עוף
[ איוב ה' ז']
החברה
לא המתיק לך שדי ידעתי
בתענוגות בני אדם לא הטבלת
צרור העמל על שכמך נטלת
לכבדו, לגדלו לא הרגלת
בחְמֹר בך דמך, דם אבוֹת וצעיר
ונוף מולדת לך נגלה והבהיק
סערו הרוחות, בני שטנים השתוללו
עלי קצף משברים נעת והרחיק
בהשמע קול הלמות עלי גלים במולדת
עלי אבני קודש אבנים מלֻבנות
פטישך עם מחצצים אחוז שתי ידיך
השמיע קולו: הִבּנות! הִבּנות!
בקרא לך מטבח, בהגיע תורך
ידעת מה עליך ותבשלי המרק
ובעַלעִי הנזיד ובאָכלי הירק
בא בעצמַי הלחם…ולא רק…
בערכך חצות, בחלבך הפרות,
קול זילוף בוקע האפלולית, הדממה,
הידע הלז בלוגמו נוזל הלבן
משקה פלאים הוא שותה: חלב ונשמה.?!
בקום צר השמיד ולנפש זמם
בין שומר ומגן עמדתך כבשת
ואדע נאמנה: חזק המבצר:
הָאצלנו מרוחך מעֹז לבשת.
ברֹן בך דמך בבשל הפרי
ילדת בניך כלדת הגואל:
ותאמרנה עצמותיך אמֹר ורנן:
" אשה אני! ואם בישראל!"
ובבוא שעה, שעת אי רצון
כשחלל הלב, ריק ואין כל-
למפלט למקלט את חשה מהר:
"ברוך אתה העמל! ברוך…העול!
יקרת לי, חברה, שבעים ושבעה!
מה..פנים עדנו…מה יד ענֻגה..!?
כשדה נעבד, חרוש וזרוע
יהרו פניך, יציצו קמט ערוגה
ומה אגיד לך, מה אספר יקרה:
מבניך יקום משורר ישיר הגיגיך:
רנן עז ישמיע רנן האישה והאם!
ומלאו פניך נהרה, ומצאת תקונך.
מרחביה 15 פברואר 1937
עידית לבבי, אמנית ולשעבר מורה לחינוך גופני, חיה בקריית טבעון ומרגישה בגלות. המולדת שלה היא מרחביה, בקצה האחר של העמק, המקום שהיה פעם קודש הקודשים של השומר הצעיר. שם חי סבה מאיר, צייר ופסל, חברו-יריבו של מאיר יערי, ושם חי אביה, אומניהו, סמל הצבר השרירי החדש. עבודותיה של עידית, שתערוכתה נפתחה השבוע, הן ניסיון אובססיווי לפענח את הטרגדיה של משפחתה
מגירות הילדות של עידית לבבי גבאי נמצאות בקיבוץ מרחביה. מציצים מתוכן עפרונות הציור של סבא שלה, וגם סודות, גדולים וקטנים. עידית לבבי בת 42, והיא תופשת את יצירתה כניסיון עיקש להבין את הכוחות שעיצבו את דרכה. יש לה רגשי אשמה, היא אומרת, כמו לרבים מבני גילה שמשתייכים ל"עוזבי ארץ הקיבוץ". במקרה של עידית לבבי לא מדובר בסתם קיבוץ, אלא באחד האתרים המיתולוגיי ם של השומר הצעיר, המקום שממנו היה יוצא דבר המנהיג, מאיר יערי. עזיבתה של עידית את ארץ הקיבוץ היתה מלווה שינוי חד בדרך החיים שהותוותה לה מילדותה. כמו אביה, כוכב הכדורעף של שנות ה-50, הצבר שהיה הגשמה מושלמת של חזון היהודי החדש, השרירי, החליטה להקדיש את חייה לחינוך גופני. אחר כך עברה מהפך: המעבר מחינוך גופני לאמנות מפורש אצלה כהתחברות מאוחרת למסר שקלטה מסבה מאיר לבבי, חלוץ ואמן. חלק מכריע בחיי הסב היה מאבק בין צו התנועה לצו הלב. בעבודותיה עידית לבבי ממיינת את הזיכרונות, מנסה להיפטר מהפחדים, מתחשבנת עם הקיבוץ. תערוכת הציורים שלה – "עיניים של חלוצה", נפתחה השבוע בגלריה "הקיבוץ" בתל אביב.
פורסם בתאריך-19/05/1995