"דגל שחור על הגשר" – עידית לבבי גבאי 2020-2023

בפתח הספר:

יניב שפירא      –     עידית לבבי גבאי / הכי קרוב לשירה

"מהי שירה אשר אין בכוחה להושיע עמים או בני אדם"       צ'סלב מילוש [1]

עידית לבבי גבאי היא יוצרת רב תחומית, משוררת של ציורים. אסופת עבודותיה שלפנינו צמחה והבשילה בזמן של שבר ומגפה עולמית. אולם, מה שעשוי להתפס כחוויה נקודתית של הסתגרות, בידוד וריחוק או כרפלקסיה למציאות של שיתוק מערכות תרבותיות, מתגלה בעולמה של לבבי גבאי ומצטייר בפנינו כבקיעתם של משקעים עמוקים יותר. בצד חותמיו של זמן הקורונה בציורים אלו, יש בהם גם מאפיוניה של דרך ארוכה. ניתן לומר עליהם את אשר אומר בובר על צמיחת שירים: "התופעה הראשונית, המאפשרת את התהוותם של אותם היצירים הנדירים, שרואים אנו לכנותם בשם שירים", הוא אומר, "הרי היא שבנפשו של אדם מסוים מתרחש דו-שיח בין הנצח ובין הרגע. […] עליו [על המשורר] לקבל בלב נכון את שניהם, את אפלוליותו נמנעת-החדירה של הנצח ואת ממשותו הבהירה של הרגע, ועליו לעמוד בפני המגע בין שניהם, מגע שלעיתים אכזרי הוא במאוד ושמתרחש בליבו הכואב שלו, של המשורר. ממגע זה נולד השיר האמיתי".^[2]

העוקבים אחר תהליכים המזדהרים בעולם היצירה של לבבי גבאי וכאן מדובר בעיקר בתערוכתה המקיפה שנערכה לפני למעלה מעשור,[3] עומדים נפעמים נוכח מאבק האיתנים שלה בין שני צירים: ניגונים העולים משורשי ביתה הקיבוצי בקיבוץ ברחביה, מזה, והתמודדות (הניזונה משורשים עלומים-עמוקים) עם אידיאולוגיות ומוסכמות קיבוציות שלא עמדו במבחן הזמן, מזה. היא חוזרת ומגייסת את אמונתה ואת נאמנותה למאבקי רוח אקטואליים. ציוריה שאופיינו קודם במנעד צבעוני של אוקר בהיר כשמש, ורוד כגוף חשוף ותכלת שמיימית, משנים עתה את מזגם ונעשים לפלטה של שחור, לבן, אדום וזהב; ציורים שנשאו דימויים שבהשראת המרחב הקיבוצי-חקלאי: אסמים, חבילות חציר וקש ומגבות מטבח, הומרו למערכת דימויים וסמלים השאובים ממסכי התקשורת ובמרכזם מציאות משוסעת ומעורערת, שיח מקוטב ומראות של פליטות וילדיהן ממלחמת רוסיה-אוקריאנה. באפיקי ציורים אינטנסיביים ועמוסי סמלים אלו היא חוזרת לשאלות יסוד אנושיות בעבודות הנושאות כותרות מכגון 'המקום אשר עליו אתה עומד…' (שמות פרק ג פסוק ה'); 'המקום …'; 'היד שחתמה החריבה עיר' (בעקבות שירו של דילן תומס). לבבי גבאי מפלסת נתיב משלה במאבקים הסוערים של ימינו אלו, היא מסתתת אבני דרך שבצורתם האובלית והעגולה משמשות כקפסולות של זמן – אם כתמונות זיכרון ואם כתמרורי אזהרה: כאותות הנשלחים בעת חירום אל נמען בלתי ידוע.

לפנינו כאן עבודות חשופות ואינטימיות, שיש בהן מסוד הצמצום, מכוחה של המידה הקטנה. מעין איקונות חילוניות שהן בבואות של תווי נפש. הצבתן זו לצד זו שוזרת אותן לשרשור של משמעויות שראוי להבינו גם בהקשרים פוליטיים ואקטואליים: חברה המאבדת את דרכה, מתפרקת מערכיה, הנותרת ללא אופק. הנה בעבודותיה שלפנינו יעלה פצועה, ציפור מתה, נוצה שחורה, מגבת שמוטה, שמש שחורה, שופר וקשקשי זהב, ילד ודגל שחור, אישה בוכה. במדרש החזותי של לבבי גבאי אנו ניצבים נוכח מגבת מטבח שנעשתה לכותנת פסים, שמש לבנה שהשחירה, קרן יעלה ההופכת לשופר שקולו מהדהד בחללו של מוזיאון סגור, דגל שחור מונף על גשר. הנה כי כן סמלי כיסופים שאיבדו את חיותם ונעשים למבעי זעקה ומחאה.

אחרון הציורים בספר זה, הנושא את השם 'ללא כותרת (מראות ריקות)' הנו גם הסתום והחידתי מכל האחרים. הדימוי הצלליתי, שמקורו בחפץ עממי שנרכש באיקיאה והמשמש למִסְגוּר מִצְרָף תמונות משפחה, כולל דְּבוּקַת מסגרות שאותן מלכדת המילה FAMILY. אובייקט זה הופיע לראשונה במהופך בטריפטיך 'אֶלֶגְיָה לַמִּשְפָחָה הַגְדוֹלָה' שאותו הציגה לבבי גבאי בתערוכה "נשים יוצרות מציאות – עמק יזרעאל" (2020) ושנסגרה סמוך לפתיחתה עקב פרוץ הקורונה. עבודה זו הוקדשה למקומן של הנשים החלוצות-המייסדות של קיבוץ מרחביה ול'משפחה הגדולה' שהחליפה את התא המשפחתי האינטימי במשפחה האידיאולוגית. על רקע של ימי מגיפה ומשבר – בין חוויית הרגע ותודעת הנצח – חוזרת לבבי גבאי ומתכנסת בדל"ת אַמּוֹתיה ומזכירה לנו את מקומם של המשפחה והבית בעולמה ובעולמנו.

החברה הישראלית ידעה מאז ייסודה מספר זמנים של משבר ושבר. יתכן שהחרדות הקיומיות המנסרות בתוכינו עתה הן חריפות וחמורות מאלה שידענו בעבר. לבבי גבאי היא מראשוני היוצרים והיוצרות המשמיעים את קול זעקתם בשעה זו לנוכח התהליכים המתגברים בחברה ובתרבות הישראלית, המטילים צל על עתידנו.

פברואר 2023

……………………………………………………………………………………………………………………………………………

[1] צ'סלב מילוש, 'פתח דבר', כוכב הלענה, עם עובד, תש"ן

[2] מרטין בובר "על הנצח והרגע" (1961), תקווה לשעה זו: סוגיות מענייני הרוח והמציאות, (תל-אביב: עם עובד, 1992), עמ' 125–. 126.

[3] עידית לבבי גבאי, שעת ההתבהרות, אוצר: יניב שפירא, משכן לאמנות עין חרוד, 2011

……………………………………………………………………………………………………………………………………….